שקטה מבחוץ, סוערת מבפנים

צילום: אסף ברגר | ברוריה הדר

מחר (ראשון) תצא לדרך באופן רשמי עונה נוספת של הליגה הארצית. עם לא מעט קבוצות חדשות - ישנות, שחקנים חדשים ופורמט מעניין שככל הידוע לנו לפחות ממשיך לעונה נוספת. כמעט. לפני שנצלול קצת יותר פנימה לקבוצות המעניינות והשחקנים המעניינים שאנחנו אמורים לראות העונה, כמה נקודות ששמנו לב אליהן.

עד לא מזמן, קבוצות בליגה הארצית היו מוכנות להתאבד כלכלית בשביל הזכות לעלות ללאומית. עונות שלמות התנהלו כאילו מדובר במרוץ מטורף אל עבר הכרטיס הבודד לליגה הלאומית, כשבכל מחוז היו לפחות ארבע או חמש מועמדות לגיטימיות לעלייה. המועדונים גייסו תקציבים, הביאו שמות נוצצים, והכול בשביל המקום הראשון. אבל נראה שבשנים האחרונות משהו השתנה - פחות טירוף, יותר זהירות. אולי סוף-סוף הבינו שם למטה שהחלום הלאומי עלול להפוך לסיוט כלכלי.

במקביל, הרכב הליגה משתנה. הרבה שחקנים אנונימיים, והרבה יותר קבוצות חדשות שצצות העונה. יותר מידי כאלו. הליגה קיבלה השנה סוג של 'הזדמנות' להצטמצם ולחזור לפורמט יותר רזה, לאור כל ההתפרקויות שהיו וקבוצות שוויתרו על מקומן. אבל במקום זאת - נראה שפשוט נתנו לכל קבוצה שרצתה להעפיל מליגה א', ולא משנה אם יש לה סגל או לא. הארצית עדיין נחשבת לחלק מהליגות הנמוכות ולא מקצוענית, כך שברור שאי אפשר להכריח דברים כמו בקרה תקציבית ותנאי סף, ועדיין מרגיש שהיד שאפשרה לקבוצות לעלות ליגה הייתה קלה מידי. רק בשביל להחזיר לליגה א' 6 קבוצות בתום העונה הקרובה.

והאמת, שזה מעלה שאלה לא נוחה: מה זה אומר על הרמה הצפויה? אולי לא צריך לומר זאת בקול רם, אבל משהו מרגיש פחות יציב. פחות מוכר. פחות מרגש. אנחנו מקווים שנתבדה, אבל נראה שאנחנו לקראת עונה בה יהיו הפרשי רמות גדולים למדי, וכבר ראינו כמה משחקים לא תחרותיים במסגרת גביע האיגוד. עם כל הרצון הטוב לתת לעוד קבוצות ולעוד שחקנים לחוות ליגה חצי מקצוענית, צריך גם לדאוג שיישאר איזשהו סטנדרט לליגה ושלא תחזור שוב להיות משהו ששחקנים צעירים בורחים ממנו.

ואם כבר אי-ודאות - באיגוד, כהרגלם, לא ממש טרחו לענות באופן רשמי על השאלות הפשוטות ביותר. אז באופן לא רשמי, מסתמן שהעונה יהיו שלוש יורדות מכל מחוז. משחקי מבחן? מי יודע. אולי יחזרו, אולי לא. מה שבטוח - בלי מדיניות ברורה, קבוצות התחתית עלולות למצוא את עצמן בלימבו מושלם: לא מספיק טובות להילחם, לא מספיק מעניינות שיילחמו עליהן. האם נקבל מאבקי הישרדות אמיתיים, או פשוט כמה שקי חבטות עצובים?

גם בצמרת הסיפור לא מזהיר. לא מעט קבוצות שעלו מהארצית בשנים האחרונות גילו מהר מאוד שהלאומית גדולה עליהן בכמה מידות. חלקן חזרו אחרי עונה אחת בלבד, אחרות שרדו בקושי. זה אולי הזמן לשאול: האם לא הפכנו את הדרך למעלה לקלה מדי? רק העונה, למשל, יש בלאומית לא פחות מחמש קבוצות שעלו מהארצית - אחת מהן אחרי חיזור אינטנסיבי במיוחד. ובינתיים, בליגת העל - מעגלים לא מעט פינות כדי שמצבת הקבוצות לא תפגע. גם אם אין ממש אולם, גם אם אין כ"כ תקציב.

אולי הגיע הזמן לעצור רגע ולבחון מחדש את מבנה הפירמידה כולה: כמה קבוצות באמת צריכות להיות בכל ליגה? כמה עולות ויורדות? כי אם ממשיכים להגדיל לרוחב בלי חשבון, קשה לדבר ברצינות על רמה מקצועית, ניהולית או תקציבית יציבה.

והאמת היא, שלצד כל אלה, מרגיש שגם חסר קצת קסם. חסרים לנו כוכבי העבר של ליגת העל, אלה שבאו לסגור מעגל בכיף, ליהנות מהכדור ולהביא איתם קצת זוהר. שחקנים כמו עידו קוזיקרו, ארז מרקוביץ', אילן ברקוביץ', גור פורת ואחרים. על פניו - נראה שהליגה הפכה למגרש משחקים של קבוצות פיתוח - כאלה שמגדלות נוער, משתפות פעולה עם מועדונים מליגות גבוהות יותר או פשוט מתקיימות על תקציב דקיק. הכול חשוב, הכול לגיטימי - אבל העם דורש צבע.

אבל אנחנו אופטימיים, ומאמינים שגם השנה תצוץ לה איזו קבוצה, אולי 5, שתזכיר לנו למה בכלל התאהבנו בליגה הזו - המקום שבו הכול יכול לקרות. כמו שכבר ראינו.