ירושלים בחצי גמר הגביע

צילום: אלן שיבר, איגוד הכדורסל

במשחק שהתקיים אתמול בערב (והיום בבוקר) ניצחה הפועל ירושלים את הפועל תל אביב ברבע גמר הגביע, 93:83 ועלתה לחצי הגמר. הירושלמים היו עדיפים לאורך רוב המחצית השניה, במהלכה הצליחו לבצע את הבריחה לדו ספרתי שהובילה אותם לניצחון.

לפני שמדברים כדורסל - 1:

משחק שמתחיל בשעה 9 וחצי בערב, מופסק באמצע הרבע השני בגלל עניינים לא ברורים על המגרש, כשהשופטים והקבוצה האורחת יורדים מהפרקט בלי שאף אחד טורח להגיד מילה (!) לקהל, ומסתיים בשעה 23:38 בלילה. זה נראה קצת שמישהו שם בכדורסל הישראלי לא ממש סופר את הלקוחות שלו.

לפני שמדברים על כדורסל - 2:

קשה להתייחס לכדורסל במשחק הזה, בלי לדבר על הפארסה התורנית עם עופר ינאי. האחרון מתחילת המשחק התיישב מאחורי הספסל הירושלמי, צילם והעלה לאינסטגרם את יונתן אלון יוצא מ״האזור המותר״, הולך עם הטלפון למזכירות, ובגדול, עושה באירוע כשלו. בשלב מסויים כשהתבקש על ידי השופטים לעלות ליציע סירב במשך דקות ארוכות, והשופטים שלא התכוונו לוותר הפעם ירדו לחדר ההלבשה וכך גם הפועל ירושלים שחזרו אחרי דקות ארוכות רק כשינאי ביצע את מה שנאמר לו.

לפני שמדברים על כדורסל - 3:

אח״כ אוהדי הפועל כועסים משום מה, אבל אני אומר רק מה שאני מרגיש. אני עצוב על מה שקרה לקבוצה הזו. במשך שנים היו לה אוהדים ש-שמחים להיות עצובים, במובן הכי טוב של מה שלא התכוונתי לומר פה. קבוצות סבבה, קהל משוגע, אווירה מטורפת ממשחק ליגה הכי זניח למשחקים הגדולים.

והיום, אוהדים שמבואסים להיות שמחים (מכל הסיבות הברורות) - קבוצה טובה, מנצחת, אבל חסרת אופי ומהות. אוהדים מנסים לשכנע אחרים ביציע לעודד. להשאר בסוף המשחק למחוא כף. ברגע שמנסים קצת להתעורר הקהל הירושלמי מתפוצץ עלייהם ומאפיל. אני מבין את הדילמה בין המצבים, אני יודע בוודאות שלי, בתור ״לא אוהד״, רק אוהב כדורסל ישראלי, היה הרבה יותר כייף פעם.

ועוד קצת:

1:09 לסיום המשחק לוואסה מיציץ׳ נמאס מהאירוע הזה. אחרי עבירה כשהמשחק כבר גמור, הוא התחיל בסדרה צרחות על בלאק (מת לדעת מה אמר) והורחק תוך 10 שניות עם שתי טכניות. מיציץ׳ היה דווקא לא רע אתמול, כזר נוסף הוא נותן תפוקה. הוא ממש לא בברלי כמו שהרבה אוהבים להקביל, שבא לפה כגימיק בלבד. מיציץ׳ שחקן כדורסל טוב מאוד. הוא פשוט רחוק מהציפיות שהביא איתו.

אני תוהה אם מתחיל להמאס לו מהאירוע כאן באופן כללי.

לפחות אנחנו נהנה בעתיד הקרוב מקרב העקיצות בין ״בעלי התפקידים״ בשתי הקבוצות.

ובכל זאת -

יש לנו מזל שהמוצר עצמו, המשחק, מגיע לרמות גבוהות ואנחנו זוכים לראות שחקנים מרשימים על המגרשים בארצנו. ג׳ראד הארפר - כל המילים כבר נאמרו. שחקן שיוצר הרבה אנטגוניזם אצל היריבות בשל העבירות המרובות שנשרקות לו, אבל קשה שלא להתפעל מהשקט, השליטה במשחק והמנהיגות שלו. בצד השני בלייקני עם יכולות אישיות, אוטורו, מיציץ׳ - שחקנים שכייף לבוא לראות אותם.

אומרים שקשה לנצח קבוצה פעמיים רצוף, אז מה נגיד על 3? זה היה ניצחונה השלישי ברציפות של ירושלים על תל אביב, ויחד עם העונה הקדומת - יונתן אלון עומד כבר על מאזן 5:1 מול איטודיס, ולא ברור עד הסוף למה דווקא הקבוצה שלו היא הקריפטונייט של הפועל תל אביב.

בסיום המשחק איטודיס העלה בכל אפשרות את העובדה שירושלים זרקו 22 זריקות עונשין יותר (28:6), למרות שהפועל ת״א הלכו לדבריו הרבה לצבע (47 זריקות מ-2). מה שהוא לא ציין שהם זרקו 11 שלשות יותר (33:22), ובסה"כ זרקו מהשדה 20 פעמים יותר מהירושלמים (80 לעומת 60).

ג׳ראד הארפר מנגד דיבר הרבה על שחקנים אחרים בקבוצה, החמיא להובר, וציין את יובל זוסמן שעל אף שלא תרם בנקודות הוא חשב שזה היה ממשחקי ההגנה המרשימים שהוא ראה אותו נותן.

איטודיס ועופר ינאי (צילום: אלן שיבר, איגוד הכדורסל)