האתגר הגדול – לייצר עניין
לליגת העל העונה יש את כל הנתונים להיות מהיותר מעניינות שהיו פה בעשור האחרון. אבל זה כבר לא מספיק. הנהירה למכללות (שלא תמיד מוצדקת) היא תוצר של ליגה שאיבדה כבר מזמן את הקהל, ובשנים האחרונות גם את השחקניות. עתיד הענף תלוי ב-"חלון הראווה" של הענף ונקווה שהלקחים הופקו, כדי שתהיה לנו עונה נהדרת.
זוכרים את טורניר 3X3 במחציות של משחקי ליגת העל? זוכרים את השנים של 'כדורסל למען הקהילה'? את הדרישה הבלתי מתפשרת ל-"סלים מהריצפה" שהובילה לחציבה בקירות של אולם 'קוסל'? אז הטורניר בוטל, הוא בעיקר השפיל שחקניות סגל צעירות שלא הרגישו חלק מהקבוצה ו-ויתרו על הכדורסל כמקצוע, לא קידם את הספורט הזה בישראל (בקיץ האחרון לא השתתפנו בטורנירי ה-3X3 הבינ"ל לראשונה מאז נוצרו) ולא יצר עניין או מוקד משיכה חדש.
כדורסל למען הקהילה לא הגדיל את היקף מספר צופי הכדורסל במשחקי הליגה, אין קבוצות ליגה צפונית לחיפה או דרומית לאשדוד (כרמיאל עוד לא נספרת כי זה למעשה 'העברת רמת השרון לבית חדש' ולא צמיחה אורגנית של כדורסל), וגם חיפה ואשדוד הן שתי ערים גדולות באיזור שלהן, נגישות מאוד ועם התקציבים הגבוהים בליגה ככלי למשיכת שחקניות. כל השאר באיזור גוש דן והבירה (אפילו בשרון כבר אין נציגות).
ומה עם המתקן בירושלים? אז אס"א ירושלים תשחק העונה לראשונה מזה יותר מ-30 שנה בליגה הארצית. גם שם, איכות המתקן והדרישות הטכניות לא סייעו לקבוצה לשרוד בליגה הראשונה והכניסו אותה ל-'מערבולת' שהובילה לירידת ליגה שניה בכמה שנים.
זה לא רע "לנסות משהו חדש". זה מיותר להתהדר בגימיקים. כדורסל זה ספורט מקצועני, מבוסס על יכולות של ספורטאים, אימונים ואיכות. לליגת המכללות אין "אול סטאר", יש שם מתקנים ראויים, 2 אימונים ביום, מעטפת מקצועית ושילוב של לימודים ברמה אקדמית גבוהה עם הדרישות הלא מתפשרות לרמה מקצוענית גבוהה. ה-"כסף" שנכנס בשנים האחרונות ומשמש היום כתירוץ לכל הקבוצות הוא רק תירוץ. תירוץ חדש שהחליף את "הליגה הלאומית", ליגה של שני אימונים והמון כסף שמבריחה שחקניות. לחפש אשמים תמיד היה קל, ליגת המכללות היא תחליף לליגה הלאומית? רק אצל מי שלא מזהה את הבעיה.
הגימיק החדש של העונה הנוכחית היה לאפשר הגדלה של מספר הזרות (כרגע עדיין 4 בטופס, אבל אפשר להחתים עד 5 שחקניות) וטורניר 'Play-in' שיוסיף ענין בתחתית בחודשים פברואר-מרץ, כנראה על חשבון רמת הענין בליגה בחודשים אוקטובר-דצמבר. אך האמת, זו לא מחשבה רעה בבסיס שלה, כן ברמת הביצוע. לפתוח את הליגה לתחרותיות עד חודשי הסיום זה מבורך (במכללות אחרי מעל 20 משחקים בעונה הסדירה כמעט כל קבוצה עוד יכולה להעפיל לטורניר הארצי), אלא שחייבת להתווסף 'תוכנית חומש מערכתית'.
למשל תגמול לקבוצה שמשתפת שחקניות ישראליות צעירות במהלך חצי השנה הראשונה (ולא רק רושמת אותן בטופס כדי לקבל הקצבות – ואז גוררת תסכול אצל השחקנית שרק מחכה לברוח מעבר לים), מענק למי שמתחילות את העונה עם זרה אחת פחות על המגרש, בונוסים לקבוצות שיצליחו להביא מעל 100 אוהדים במשחקי ליגה במהלך הליגה הסדירה (משהו שינסו לעשות השנה בליגה הלאומית לגברים) ועוד. אם העונה האמיתית מתחילה בינואר, יש 3 חודשים להשביח את המוצר ועם מעט חששות להשלכות על ההמשך.
הדרך לייצר עניין בליגה לא תגיע מתעלולים שיווקיים, ושחקניות לא יישארו לשבת על הספסל בישראל בליגה שהרוטציה בה לא עולה על 7 בנות (מתוכן 4 זרות), בטח אם יאיימו עליהן שיגדילו את המכסה ל-7-8 זרות. הדרך לייצר עניין תגיע כשהליגה תדרוש מקצועיות, הגדלת כמות אימונים, תגמול כספי ראוי לצד הגדלת דקות המשחק והצעה של אופק מקצועי לכל שחקנית צעירה שתסתכל לעבר "חלון הראווה" של הענף ותחלום להיות חלק ממנו.
עם 2 קבוצות ביורוקאפ, וליגה שמתחילה בספטמבר ונמשכת עד אפריל זו התחלה טובה, אבל אסור שזו תהיה הבשורה אלא רק שלב א' שהשלבים הבאים יכללו גם "הקרבות" מצד מקבלי ההחלטות עבור ומתוך מחשבה על השחקנית הישראלית.
