ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות






הבלוג של לילך וייס

No Picture Selected צלמת ספורט, עובדת איגוד השופטים לשעבר, וחולשת על מספר עבודות במקביל. תחביבים: לצלם אנשים בפוזות מביכות ולפרסם לעולם
יומן מסע לבולגריה- בעקבות נבחרת העתודה
23/07/2012
על נקמה בבולגריה, לו"ז צפוף וסיכומים

יום שישי, 8:30 בבוקר, הודעת SMS. יוצאים לאכול צהריים \ לחגוג עם הנבחרת. אז התארגנו ונסענו לקניון לארוחת צהריים משובחת באחת המסעדות הנבחרות באזור. היה מזעזע, וגם השחקנים אמרו את זה. משם המשכנו למשחק של נבחרת דנמרק, כי הצוות שלהם נחמד וכי סופיה היא עיר משעממת ולא היה לנו שום דבר יותר טוב לעשות. מסתבר שלמאמן הסרבי (זה שכתבתי עליו בפוסט הקודם), יש חברים בארץ, שבמקרה גם קוראים את הבלוג הזה. אז הוא מעודכן. הוא היה די מבודח מכל העניין. ננצל את ההזדמנות למסור לו ד"ש ותודה על הסיכות.

בשבת התחילו משחקי ה5-8 והחצי גמר. אנחנו כרגיל מגיעים מוקדם לצפות בכל המשחקים. סופיה משעממת כבר אמרנו? מתחילים עם הפולנים, שיצאו לוזרים ולא הצליחו לעלות לחצי, והם מפרקים את הפינים. ניסינו להשיג תמונה עם קרנובסקי הענק הפולני, אבל לא הלך לנו. אחריהם עולים הבלגים מול הבריטים. אנחנו נגד הבלגים, כי הם החליטו להגיש ערעור על ההפסד לישראל במשחק על העליה לחצי. הם הנפיצו כל מיני טענות, ביקשו משחק חוזר או לשחק את ה14 שניות האחרונות וכאלה. זה עלה להם הרבה מאוד כסף, ודחו אותם. אז עכשיו אנחנו לא אוהבים אותם. והם הפסידו, אז יופי. הבולגרים עולים למשחק השלישי, וכהרגלם בשבועיים האחרונים מפוצצים את האולם. הם לא מפסיקים להרעיש ולעודד כל המשחק, אבל זה לא עוזר להם והקרואטים גוברים עליהם בדרך לגמר.

ואז עולה ישראל . אחרי הניצחון על פולין החזקה, היו קצת ציפיות שהנבחרת תנצח גם את צ'כיה, אבל השחקנים חוו ירידת מתח ולא כל כך הופיע למשחק. תאמת, מבינה אותם. גם אנחנו העיתונאים הגענו קצת מרוקנים מאנרגיות, צילמתי בערך חצי מכמות התמונות הרגילה למשחק. ישראל מפסידה, לא נורא. למרות שרצינו לפגוש את הבולגרים בגמר ולנקום בהם על ההפסד במשחק הראשון, נעשה את זה במשחק על מדליית הארד.

יום ראשון, יום אחרון בסופיה. אנחנו קמים, אורזים, ונוסעים למלון של הנבחרת. משאירים את הדברים אצלם ויחד איתם נוסעים למשחק האחרון. ציפינו לאולם מלא ורועש, אבל היו מעט אנשים וההורים הישראלים הצליחו להרעיש יותר מהם. כבוד. זה מתחיל צמוד, אבל בסוף ישראל בורחת ומפרקת להם את הצורה, ומסיימת במקום ה3. הבאנו מדליה, כמו שאבנר ביקש. הבוס ביקש שאני אשלח תמונות של החגיגות, אבל לא היו. השחקנים היו טיפה אדישים.

אנחנו ממהרים חזרה למלון כי הלו"ז שלנו להמשך היום טיפה צפוף. להתקלח, לארוז, לאכול ולהגיע חזרה לאולם לטקס המדליות. מספיקים להגיע לדקות האחרונות של הגמר. הקרואטים שאף אחד לא ספר לפני הטורניר ולא היו רחוקים ממשחקי הדירוג 5-8 מנצחים ומתחילים לחגוג. אני בנתיים מתמקמת ב"יציע הצלמים" שנפתח במיוחד- לי, לעוד 2 צלמים ולעוד 2 הורים-צלמים שהצליחו להשתחל לפרקט. הטקס מתחיל ב5 מצטייני הטורניר, והבחירות זהות לבחירות שלנו. זה די הגיוני כי אנחנו בערך חצי מכמות העיתונאים הזרים שהגיעו. ואז עולה הנבחרת שלנו לתפוס את המקום השלישי. כפיים. עושים כמה תמונות, שולחים מהר מהר לבוס ועולים על האוטובוס מהר מהר לשדה התעופה. כמובן שהגענו לשם תוך 10 דקות והצ'ק אין היה סגור. אבל גם את זה עברנו, הטיסה ממריאה ונוחתת בשלום בארץ. בירידה מהמטוס מחכה לנו מוטי אקסמיט (לשעבר דובר האיגוד והיום אחראי על הנבחרות) עם ורדים. אני קצת מקטרת על העובדה שאני צריכה לעבוד ב2:30 לפנות בוקר, אבל עושה כמה תמונות. לפחות ביציאה לקבלת הפנים מחכים מספיק צלמים, כולל אחד של האיגוד. אני חופשיה להיפרד לשלום מהצוות ולסוע הביתה.

עכשיו אנחנו חזרה בארץ, חזרה בשיגרה (ובעבודות האמיתיות שלנו), ואפשר להתחיל בסיכומים. הרעיון להצטרף לנבחרת העתודה הקיץ עלה כחצי הלצה על ידי חברי עידו לפל, הכתב שלכם לאליפות, שגם דאג לארגן את כל הנסיעה שלנו, ויחד איתי טחן עבודה בסופיה. 13 ימים בסופיה, 22 משחקים, עשרות שעות בתוך אולם כדורסל לא ממוזג, עשרות שעות בתוך טראם ללא ממוזג, אלפי תמונות, 10 כתבות וידאו, ונבחרת אחת. כל הכבוד לכם, ונראה שנה הבאה, אולי נצטרף אליכם שוב.

תגובות (0) | הוסף תגובה
יומן מסע לבולגריה- בעקבות נבחרת העתודה
20/07/2012
על מאמן סרבי שמעודד קרואטים, הפיגוע בבורגס ועלייה לדרג א'

נתחיל את הבלוג שלושה ימים לפני להעפלה לדרג א'. הנבחרת ניצחה את סלובקיה והעפילה לרבע הגמר. יכול להיות שזה בגלל שהשמיעו בחימום שירים של אלון דה לוקו...? אחרי המשחק עוד היינו קצת אופטימיים שאוסטריה תצליח לגנוב ניצחון מבולגריה ואיכשהו ישראל תעלה מהמקום הראשון, אבל זה לא קרה. אז עכשיו מתחיל האתגר האמיתי. הנבחרת חייבת לנצח שתי נבחרות שנחשבות עדיפות עליה (פולין ובלגיה) כדי לעלות דרג.

למחרת המשחק קיבלנו עוד יום חופש שנוצל לשוטטות בעיר וקניות. גם הנבחרת קיבלה חופש, וחלק מהחשקנים ניצלו את ההזדמנות לבקר את ההורים שהגיעו ללוות אותם. שש משפחות הגיעו לאליפות, מעודדות מהיציע.

ברביעי בבוקר, לפני פתיחת שלב רבע הגמר, אנחנו ניגשים לבית העם. דיברנו עם הצעירים היהודים שעובדים במקום שיבואו בערב למשחק של הנבחרת לעשות קצת רעש. הם אמרו שישתדלו ושינסו גם להביא עוד חברה צעירים מהקהילה. בצהריים כבר היינו בדרך לאולם בו יתקיימו המשחקים. פתחנו את היום בהתמודדות בבית המקביל לישראל בין פינלנד לבריטניה. הפינים הביאו כמות נחמדה של הורים מרעישים. למאמן של הבריטים היה קול מצחיק, בעיקר כשהוא צועק. המשחק היה צמוד עד הסוף, הבריטים כמעט השוו עם שלשה כמה שניות לסוף, אבל בסוף הפינים ניצחו וסיבכו את תמונת העולות מהבית. הכתב נאלץ לשבת חצי שעה ולעשות חישובים ותרחישים לקראת המחזור האחרון.

המשחק השני הפגיש את צ'כיה וקרואטיה. הצ'כים עשו להם ביה"ס, הובילו כבר ב-40 הפרש, אבל הורידו הילוך לקראת הסוף וניצחו רק 25 הפרש. לידינו ביציע העיתונאים ישב מאמן נבחרת דנמרק, סרבי, ועודד את נבחרת קרואטיה. הוא צעק "עיזה עיזה", ברוסית זה אומר מאחורה, אבל אותנו זה ממש שעשע. דיברנו עם הצוות קצת במהלך המשחק, חבורה של אנשים שמחי חיים ונורא נחמדים.

כשזה הסתיים, עלתה בולגריה. כבר כשעה לפני המשחק האולם התחיל להתמלא. כמה מאות בולגרים הגיעו לראות את הנבחרת הצעירה שלהם, ובשורה מאחורינו ישבו דווקא חמישה ילדים מרעישים ומציקים. אנחנו כמובן בעד הבלגים, ניצחון שלהם יעשה לנבחרת שלנו את החיים קצת פחות קשים. בינתיים הדנים מתחלפים בצוות הישראלי, ואנחנו מחליפים רשמים מקצועיים. אני אומרת להם שמול בלגיה הם צריכים לעצור את מספר 5, הוא (בלי לציין מי) אומר לי שהתמונה של דרוקר לא מחמיאה לו. אני מבטיחה לארגן אחת יפה במשחק הקרוב. בינתיים במשחק, הבלגים מתפקדים. אנחנו קופצים עם כל שלשה שלהם, והם עולים ליתרון דו ספרתי. אבל אז הם עולים ליתרון גדול מידי, שיכול לסבך את ישראל, ואנחנו עוברים לעודד את הבולגרים. זה לא כל כך עוזר, וסוף המשחק ההפרש עומד על 20.

הדיווחים על הפיגוע בבורגס לא מאחרים להגיע. יש טלפונים מודאגים מהארץ, אבל אנחנו בסדר, בכל זאת 300 ק"מ משם. גם על הנבחרת זה משפיע, השחקנים מתודרכים והאבטחה מתוגברת. גם לנו דואגים ומודיעים לנו שמעכשיו אין תחבורה ציבורית ולא מדברים עברית ברחוב.

המשחק של ישראל מול פולין כמעט עלה לי בהתקף לב. הדקות האחרונות היו מורטות עצבים ומצאתי את עצמי יותר מעודדת מאשר מצלמת. במחצית ניגש אליי מר אבנר קופל, מ"מ זמני יו"ר האיגוד (יענו עד לבחירות) ושאל על תמונות. לחצתי לו את היד ואמרתי בכיף. אז אחרי המשחק רצתי להעביר את התמונות שהאיגוד יוכל להפיץ לכל כלי תקשורת אפשרי. למחרת בבוקר הם כבר היו בכל העיתונים, ללא ספק שיא הקריירה שלי.

סיימנו את היום בשעה מאוחרת למדי. הגענו חזרה למלון אחרי חצות וחיפשנו ארוחת ערב. לא רצינו להסתובב בחוץ אז ביקשנו מהקבלה שיזמינו לנו פיצה. אבל מסתבר שכל הפיצריות בסופיה נסגרות ב-23:00 בלילה. אז אכלנו מנה חמה. מזל שהבאתי סטוק מהארץ.

בחמישי בבוקר קמנו מוקדם והשעון לא רצה לזוז. למה המשחק של ישראל רק ב-20:30, למה? שיתחיל כבר! אנחנו מצטרפים לאימון בוקר של הנבחרת, האבטחה תוגברה, ושלושה שוטרים מצטרפים גם הם לאימון. הנבחרת מסיימת, חוזרת למלון ואנחנו נשארים לצפות בשאר משחקי הרבע, מחכים כבר לדבר האמיתי. הזמן עובר לאיטו, בינתיים הצ'כים מנצחים ובאדישות משהו עולים דרג, הקרואטים עושים תוצאה מדהימה ועולים גם הם. הבולגרים ממלאים את האולם, עושים הרבה רעש ובסוף מנצחים. ואז רגע האמת הגיע, השחקנים והצוות הישראלי עולים עם סרטים שחורים לאות הזדהות, דקת דומייה והמשחק יוצא לדרך.

הנבחרת פותחת חזקה, ונראה כאילו היא הולכת לפרק לבלגים את הצורה. אבל המחצית השנייה רעה מאוד ומיתרון 23 זה רק שלוש. הדקות האחרונות מורטות עצבים, אנחנו כבר מפסיקים לנשום כשהבלגים עולים ליתרון. אבל הסוף ידוע, הנבחרת שלנו עושה את העבודה ומנצחת, והחגיגות מתחילות.

ריססתי כמות נכבדה של תמונות פלוס וידאו, שחקנים מתחבקים, קופצים עם ההורים ותמונה אחת קבוצתית עם הדגל. משם ממשיכים לחדר ההלבשה, וידאו של כמה דקות טובות שהשחקנים רוקדים ובסיומו מטח מים שמרטיב אותי ואת המצלמה שלי קצת, ואת שרון דרוקר הרבה. למצלמה שלום.

טלפונים בהולים מגיעים מהארץ להעביר את התמונות, אבל הם יחכו עוד קצת כי אבנר קופל מגיע לדבר עם השחקנים. כשהוא מסיים, אפשר סוף סוף לקפל. השחקנים מתלבשים ועולים לאוטובוס, אנחנו מקפלים את הציוד ונוסעים חזרה למלון. יומיים ארוכים של מתח וציפייה מסתיים בטוב, ואנחנו שמחים, אבל גם נעשים קצת חזירים ורוצים עכשיו גמר. ואם אפשר את הבולגרים, שננקום בהם על ההפסד ההוא, אז בהתחלה, שאף אחד לא זוכר עכשיו.
תגובות (2) | הוסף תגובה
יומן מסע לבולגריה- בעקבות נבחרת העתודה
16/07/2012

על תפילה, תיק כבד, והר אחד גבוה

אחרי ההפסד המאכזב של הנבחרת האליפות והעבודה שלנו נמשכת. כבר למחרת אימון בוקר כשהפעם מתמקדים בנבחרת אוסטריה מולה ייפגשו למשחק הגורלי. הפסד ואפשר לארוז, ניצחון ורבע הגמר מעבר לאופק. אנחנו מניחים קצת לשחקנים לעבוד, בלי ראיונות ותמונות הפעם שהראש שלהם יישאר מרוכז רק במשחק. מהצוות המקצועי אומרים לי שהשחקנים כל הזמן בפייסבוק מסתכלים על התמונות. אמרתי להם שאנחנו פה לשירות הציבור ולא השחקנים ושהוא מוזמן לתת להם בראש ולהוריד אותם לקרקע. אם הם לא מסוגלים להיות מקצועיים, זאת לא אשמת התקשורת.

את שישי בערב אנחנו מעבירים בבית הכנסת הגדול יחד עם הקהילה היהודית המקומית. בסופיה בערך 2000 יהודים אבל ההתבוללות הולכת וגדלה עם השנים. לתפילת שישי מגיעים רק כ-50 איש. אחרי התפילה קצת דברי תורה, פרשת פנחס בהונגרית... הנבחרת בחרה לעשות קידוש לבד במלון אבל ביקשו מאיתנו שנתפלל עבורם, השתדלנו. אחרי התפילה הלכנו לאכול. סופיה ממש יפה בלילה. המבנים הענקיים מוארים בשלל אורות. יושבים במסעדה ומאחד השולחנות שלידנו קם אחד ושואל בקול "חבר'ה, הזמנתם הכל בסדר?", מסתבר שישבנו בדיוק ליד קבוצה ישראלית שבאה לטיול. אנחנו מנסים לשכנע אותם להצטרף אלינו למשחק בשבת אבל הם לא כל כך מעוניינים. אז נקווה שההורים יעשו קצת רעש במשחק.

המשחק מול אוסטריה בשבת התקיים באולם השני. הנסיעה אליו קצת יותר ארוכה עם מטרו ואז אוטובוס. יורדים כ-500 מטר מהאולם וכבר אז רואים מבנה ענקי ומהודר. אני והכתב מחליפים בין התיקים. למה? כי שלי כבד ושלו לא. ככה זה כתבים, מגיעים עם מחברת ועט, במקרה הטוב מחשב נייד. צלמים זה כבר סיפור אחר: 2 מצלמות, 4 עדשות, מחשב נייד, חצובה לצילום וידאו, מיקרופון (ששוקל יותר מהכתבת שלנו שמחזיקה אותו), ואקססוריז למיניהם. הוא גבר, אז שהוא יעמיס.

האולם עצמו בסגנון של נוקיה, רק פחות מכוער מבחוץ. כשאנחנו מתקרבים, עוקפים אותו משמאל, יורדים למטה והצידה ואז מגיעים לאולם הקטן שבו יתקיים המשחק. לא צריך יותר מ-300 מקומות למשחק באליפות אירופה דרג ב', בטח ובטח כשהמארחת לא משחקת. האולם פחות חם, ויציע העיתונים נמצא על הפרקט. פחות התרוצצות בשבילי.

המשחק עצמו מתחיל שקול, אך לאט לאט ישראל מצליחה לברוח ובסוף מביסה את האוסטרים. אנחת רווחה משתחררת בנבחרת. ציפינו לקבל קצת תמונות של שמחה מהשחקנים אבל הצוות מבהיר שזה עוד לא נגמר. המשחק החשוב ביום שני וצריך להגיע מוכנים. מסיימים עם המשחק של הנבחרת ורצים לאולם השני לראיין את הסקאוט ולצלם יריבות אפשריות בבית רבע הגמר. מקווים שלא ננחס.

יום ראשון- חופש. לקחנו מונית להר ויטושה, והתחלנו לטפס. אחרי שעה וחצי של טיפוס ראינו שאנחנו לא מגיעים לשום מקום וחזרנו למטה. לפחות צילמנו קצת נוף יפה בדרך. חוזרים למלון, נחים קצת, מסיימים עבודות למחר. הנבחרת משחקת מול סלובקיה, על הנייר משחק קל, אבל לוקחים אותו ברצינות. נקווה שלא יהיו פדיחות
תגובות (0) | הוסף תגובה
יומן מסע לבולגריה - בעקבות העתודה
13/07/2012

על חום, 15 מילים ברוסית, ועורך שמנדנד

חם. זו המילה שתתאר הכי טוב את סופיה כרגע. נכון שיש שמועות על גל חום גם בארץ, אבל כשאתה יושב חצי יום באולם כדורסל לא ממוזג, המצב שלך קצת יותר קשה. ואנחנו עוד ויתרנו על השורטס והגופיות לטובת הג'ינס והפולו. בכל זאת, אנחנו עיתונאים זרים באליפות אירופה, צריך להיראות ייצוגיים. לפחות יש לנו קרדיטציות שקיבלנו מהמקומיים, ומשמשות בעיקר כמניפות.

"מסע" החזרה של ישראל לדרג א' התחיל עם טיסה בשעת בוקר מוקדמת מידי. חברת התעופה הבולגרית הציגה מטוס קטן ממדים, שלנבחרת שלנו היה קצת קשה לעמוד ו\או להתמתח בו. לצוות העיתונאים, לא הייתה את הבעיה הזאת. אחרי נחיתה די מפחידה בזויות לא הכי שגרתיות למטוסים, הגענו בשלום.

סופיה בנויה בעיקר בסגנון הישן. רוב המבנים גדולי ממדים, ובכל רחוב אפשר למצוא קתדראלה או כנסייה עתיקה. גם בית הכנסת הגדול של סופיה עדיין שם, אם כי הקהילה היהודית לא הכי גדולה. התחבורה הציבורית די נוחה, ואפשר ב-120 שקל לקנות כרטיס חופשי לכל הסוגים. המקומיים נחמדים, אם כי רובם לא דוברי אנגלית, אבל מסיבה מסוימת כן דוברי רוסית. מזל שאני יודעת 15 מילים ברוסית, כך שבעזרתם ועם קצת סימני ידיים, אפשר להסתדר בכל מקום. העיר עצמה די נחמדה, רק עם נטייה ללכת לישון מוקדם, בסביבות 20:30, וזה כולל לסגור את האור במסעדה שאתה עדיין אוכל בה.

ונחזור לחום. אתה הולך ברחוב ונמס, גם כשנכנסים לאיזה בניין או אתר תיירותי, המזגנים ברובם לא פועלים. בנוסף לזה, הנסיעה לאולמות לוקחת לנו כחצי שעה ב"טראם"- סוג של רכבת חשמלית, חמה, צפופה, איטית ורועשת, תענוג, מזכירה את הרכבת הקלה בירושלים, רק בלי הפקחים.

הצטרפנו לנבחרת לאימון הראשון שהיה קצר וכלל בעיקר כושר וקליעות. לא צריך להגיד שלשחקנים היה קצת יותר חם מלנו. מצב הרוח די מרומם, השחקנים יודעים שיש הרבה לחץ עליהם להעפיל השנה לדרג א', אבל לא נראה שהם מתרגשים או לחוצים יותר מידי. בצוות שהתלווה אליהם לא מוכנים אפילו לחשוב על מצב שחוזרים בלי דרג א'. בעוד שבוע וחצי התשובות.

את האליפות פתחנו ביום חמישי במשחק של יריבות ישראל בבית המוקדם, סלובקיה ואוסטריה. הגענו מוקדם וגילינו שהמשחק הוקדם בחצי שעה, לך תסמוך על האתר של פיב"א. הצוות הישראלי התמקם בשורה הראשונה ביציע ורשם הערות, עוד כמה שעות ויהיה תורם להעלות ולהראות מה הם יודעים. בינתיים אוסטריה הייתה חזקה על סלובקיה וניצחה. למרות שמאוד ריתק אותנו המשחק שלאחריו בין בלגיה למקדוניה, החלטנו לעשות הפסקה מכדורסל וללכת לאכול. המסעדות המקומיות מגישות אוכל טוב וזול, אנחנו בעד, בעיקר בגלל שלא מחזירים לנו אש"ל.

ב-17:30 נערך טקס הפתיחה של האליפות. הרבה דגלים, קצת נאומים ברוסית, וריקודי עם מקומיים. ואז, סוף סוף, עולים החבר'ה שלנו. מתחילים לעבוד. כבר בחימום, העורך דורש שתעלה תמונה, אז מתרוצצים הלוך חזור מהפרקט ליציע העיתונאים וחוזר חלילה. לפחות זה מאפשר לי להפטיר פקודות על שני אנשי הצוות שאיתי, כולל שימזגו לי מים ויעשו לי נעים בגב. לפני שהמשחק מתחיל, להזכיר לשחקנים שהטבעות עושים עם הפנים אליי, כי זאת תהיה אחלה תמונת פרופיל לפייסבוק. רק חבל שעוז בלייזר החליט להטביע בשתי דקות הפסקה שעשיתי כדי להעלות את התמונות למחשב.

המשחק התחיל רע, המשיך טוב ונגמר רע. בסופו, קצת לא נעים אבל אנחנו מקצוענים, אז הולכים לקחת תגובות משרון דרוקר ומהשחקנים. הפנים מבואסות, גם אנחנו מבואסים, אבל אין מה לעשות. המשחק נגמר לא בתוצאה שרצינו, אבל הבטיחו לנו שייתקנו בהמשך.

אז יאללה, התרוצצנו הרבה בשלושת הימים האחרונים. נשאר רק לסיים את הבלוג הזה, לשלוח לעורך ואז אפשר לכבות את הפלאפון, ושהעורך יחפש אותנו. בהצלחה לנבחרת בהמשך, אנחנו נהיה שם.

תגובות (5) | הוסף תגובה



© כל הזכויות שמורות