ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות






הבלוג של טל גורן

No Picture Selected רכז קיבוצניק שמעולם לא עזב את הכדור הכתום
הקרב על הבית
30/03/2013
הגיע הזמן!. סוף סוף מישהו הבין שבדרך הזאת אין סיבה להמשיך. אין קהל, אין עניין, אין התקדמות, אין תשוקה, אין חיבור, ובעיקר כול האין הזה נעשה על ידי אנשים שאין להם יד ורגל בקידום הכדורסל בישראל.

הדבר העצוב היחידי הוא שמי שהבין את המצב הוא הפועל הפשוט. ממש כמו במחאה החברתית של הקיץ הקודם. העם הבין , אבל העסקנים למעלה מבינים בפוליטיקה והבינו שזה עניין חולף, רק צריך למצוא את האייטם הבא כדי לקפל את האוהלים, ולהחזיר את כולנו לשלם שמונה שקל לליטר דלק. במחאה החברתית השתמשו בגלעד שליט, וגם בכדורסל ימצאו דרך להוריד את הקוף מהגב. השחקנים הישראלים סוף סוף אמרו לא עוד. הבעיה היא שגם במקרה הזה העסקנים טובים יותר בפוליטיקה והיד שלהם הרבה יותר חזקה , כי היא מחזיקה את הארנק. מישהו אמר "בעל המאה הוא בעל הדעה?

בימים האחרונים אנו רואים את פרצופם האמיתי של האנשים שאמונים על ניהול הכדורסל בארץ. מעל כול מיקרופון הם מספרים לנו שהם הולכים לקראת השחקנים , והציעו להם הצעות חסרות תקדים. הם מספרים לנו שהכדורסל הישראלי והשחקן הישראלי הוא נר לרגליהם. כמובן שבפועל בודדים מהם דוברים אמת. אני מעוניין לצאת לרגע מנקודת הנחה שאכן אותם עסקנים דוברים אמת. אם ההצעה של חוק רוסי, וחיוב הקבוצות להחתים שלושה שחקנים מתחת לגיל 22 הוא אכן תקדים, מדוע הדבר לא נעשה לפני עשור?,, מדוע הם שהכדורסלן הישראלי הוא נר לרגליהם לא פעלו לפני הפיצוץ כדי לקדם את השחקן הישראלי בדרכים חסרות תקדים?, ואם החוק כול כך נדיב, מדוע לקיים אותו רק לחמש שנים? מדוע לא נחוקק אותו בסלע עד קץ הדורות?

הסיבה לדעתי היא פשוטה. הכדורסל הישראלי לא מעניין את הרוב המכריע של אותם עסקנים , נכון כנראה שאינטרס הכסף אינו מוליך אותם שכן ספורט בישראל הוא אינו דבר כלכלי במיוחד , אלה שכוח , שליטה , וקשרים הם דבר כלכלי מאוד. ההצעה של מנהלת הליגה היא בעיקר פופוליזם זול, או בגדר הדבקת פלסטר על קטיעה. קיום חוק רוסי אינו יעצור את רכבת הזרים שנוחתת כאן, החתמת שלושה שחקנים צעירים זה נחמד אך בפועל על הספסל של רוב הקבוצות בליגה יושבים מיטב הכישרונות הצעירים שלנו כבר היום, ככה שבמקרה הטוב הם יקבלו קצת יותר כסף. אותם כישרונות ששיחקו באקדמיה בוינגייט, ומדינת ישראל הוציא כספים רבים כדי לפתח את כישרונם, עושים את מה שכול בטטות הכורסא יכולים לעשות גם כן, לחמם ספסלים. סליחה לבטטות כורסא יותר נוח.

לצערי השחקן הישראלי והכדורסל הישראלים הם עדין לא מרכז הדיון, והם גם לא יהיו. תבינו הכדורסל בישראל הוא קנטרי למספר מנויים מוגבל. המאמן הישראלי הוא טוב אבל פרנואיד, וכך קורה שהוא יותר מנסה לרצות את הבעלים מלפתח תרבות ספורט, וכך קורה שפעם אחר פעם הם עושים כיסאות מוזיקליים אחד עם השני {מישהו מצליח לעקוב אחרי בית-הלחמי?}. הבעלים לעומתם מנהלים את הקבוצות כמו עסק של המאפייה האיטלקית, הם מנסים לחסוך כמה שיותר , להופיע בתקשורת כמה שיותר, להחליף זרים, ומאמנים כמה שיותר, ולבסוף להוציא את הכסף נקי מהצד השני, בלי יותר מידי מחשבה על מותג, או קהל, או נבחרת, או עניין.

בכול זאת בכול הסיפור דבר אחד הצליח להוציא אותי משלוותי. אני יסייג את דברי שכן כלי התקשורת בישראל לא פעם הוציאו כותרות שאינן תאמו למציאות, אך בהנחה שהכותרת אומתה ממקור ראשון היא הכאיבה לי מאוד. שלושה שחקנים ישראלים הרימו את ידיהם בישיבת השחקנים ואמרו שהם אינם מסכימים ם השביתה ושיטת לשבור את הכלים. לו אותם שחקנים היו כאלה שגדלו כול החיים עם כפית הזהב של שמעון תקועה להם עמוק בפדרמה לא הייתי מלין. אבל שניים מאותם שחקנים הם יוגב אוחיון וגיא פניני.

יוגב אוחיון האנדרדוג מהגליל, זה שקיבל הזדמנויות אין ספור מהמקום היחיד שעסק פעם בפיתוח כדורסל ישראלי במדינת הציונים {גליל עליון} יוגב אוחיון שלו היה נולד במרכז הארץ לבטח היה עוד מחלטר כרכז שני באשקלון כשזר אקראי מקבל את דקותיו , הוא נגד השביתה? מה קרה יוגי נהיית 159 עלה לך השתן לראש? איפה למדת לעשות רברס עם עגלה? אצל שמעון? או בכפר בלום?.השחקן השני אני מודה הפתיע אותי פחות. גיא פניני היה ונשאר זיקית. כשהיה ברמת השרון סיפר שהוא מחובר למקום ולקהל כאילו נולד שם, כשהיה בירושלים סיפר שהוא ירושלמי בנשמה ועוד בהיותו עולל צעיר מעולם לא קנה בגד בקניון אחר חוץ מהמלחה, והיום כשהוא מחובר פיטמה של פדרמן ושמעון הוא מתנהג בדיוק כמוהם. אליטיסט ששכח שעד לא מזמן גם הוא היה ילד צעיר שחיכה שמישהו יאמין בו. כול כך עצוב לשמוע שסמל כמו עודד קטש מעדיף את כרטיס החבר במועדון המאמנים והעסקנים הישראלי, על פני צידוד באחיו לנשק. דן שמיר עגב חושב שאין כול חולי בכדורסל הישראלי, ולטענה כזאת אני באמת לא יודע איך להתייחס ברצינות.

שחקנים יקרים. אני יודע שתמיכתי אינה תעזור לכם במאבק, ובכול זאת אני מביעה אותה בריש גלי. אני ועוד רבים שכמותי לא מאסנו בכם. להפך אנחנו מעדיפים לראות אתכם משחקים את המשחק פחות טוב , מאשר לראות את הקרקס הנודד מאמריקה. אני אישית מקווה שלא תוותרו לאותם עסקנים. אני מקווה שאם יכריחו אתכם לשחק תחזירו להם בכוחנות ותעלו למגרש רק על מנת לעמוד בחוזה , לצערי הרב רק ככה הם יבינו. תעלו לפרקט ותשחקו חיובים, זה יהיה הרבה יותר מעניין ממחזור ליגה שבוא הג'ונסונים, ופארקרים, והשד יודע מי עושים טובה אחד לשני כדי לקבל חוזה נוסף על חשבוננו בשנה הבא. מי יודע אולי יקרה נס ואותם עסקנים ינסו לקיים ליגה בלי השחקן הישראלי, אם יקרה הדבר הבלוף יתגלה במלוא הדרו. ואז אולי יגיעו אותם עסקנים לשולחן המשא ומתן ויסתכלו לכם בעניים ממקום שווה,

הדרך היחידה להחזיר את הכדורסל הישראלי למרכז הבמה היא פשוטה. שיתוף של שלושה זרים בכול קבוצה. זה יביא לפה זרים איכותיים יותר, וישאיר את הבמה למי שמראש היא הייתה מיועדת לו: השחקן הישראלי . לאחר מכן קיום ליגה שבה יש שתי יורדות, וסדרות של הטוב מחמש עד הגמר כולל הגמר, ולהספיק לחפש דרכים לקלקל למכבי אנחנו הצרכנים לא מטומטמים{ אגב אנחנו גם שמים לב כאשר האלופה אינה משחקת בליגת האלופות, מאוד ספורטיבי}. הכתוב פה צריך להיות מונהג לנצח, ככה מיצרים מסורת.לעשות שינויים כול שנה רק מעיד על חוסר החזון אשר קיים בניהול הענף, במקרה כזה אני בתור צרכן מעדיף שקודם תחליטו מה אתם רוצים, ואחר כך תקרא לי.

לסיום. כאתיאיסט מושלם אני נושא תפילה שעוד בחיי אני יעשה מנוי לקבוצת כדורסל ישראלית, וילך לראות את הכוכבים הישראלים שמבוקשים באמריקה , וברחבי אירופה רצים על הפרקט אחרי עוד חצי גמר אליפות אירופה והבטחת ההשתתפות באולימפיאדה הבא. עכשיו אני ייתן לעצמי סטירה ויתעורר, יש לי תחושה שכשהתעורר שאול איזנברג עוד יהיה חלק מהכדורסל בארץ, הפועל ירושלים תמשיך לחכות לארנה, עדין יהיה אולם ששמו ניתן לו על פי מתקן שאוסף זבל, ושמעון מזרחי יזמין שוב את השיפוצניק להרחיב את הארון גביעים. אוי זה מענין.
תגובות (0) | הוסף תגובה
תרבות זולה
06/10/2012

אגדות הספורט בישראל מקושרות תמיד למוטיב שלילי. פרשת השרוכים, אליפות קיזוז בדקה ה94, העדרות מהבמות הגדולות באופן קבוע.חוסר תקציבים, והשקעה. הספורט האמריקאי מלמד אותנו שאפשר גם אחרת. זווית מיוחדת על אגדה שהייתה באמת.

ד"ר מארק וויטס, סבא של בת זוגתי שתחייה, נולד בתחילת המאה הקודמת בניו יורק. במהלך חיו הארוכים, ד"ר וויטס היה הרבה דברים: רופא בצבא האמריקני, בוגר מלחמת העולם השנייה, בעל לניצולת שואה מקרקוב ואב לשתי בנות שעדיין נראות צעירות לגילן,וגם בן אחד . בין שלל התארים המכובדים, ישנו אחד שאינו קשור למשפחה או לקריירה. ד"ר וויטס היה אוהד שרוף של ה"בוסטון רד סוקס" חרף הסביבה הניו-יורקית שבה גדל, לא רחוק ממגרשה הביתי של היריבה השנואה ה"ניו יורק ינקיס", ד"ר וויטס התחבר דווקא לקבוצה מבוסטון. בימי ילדותו ה"רד סוקס" היו לא פחות מאצולת הספורט האמריקני. בכיכובו של בייב רות' האגדי, ה"סוקס" זכו באליפויות רבות והעתיד ב"פאנוואי פארק" נראה ורוד. בעלי הקבוצה באותם ימים היה בחור בשם הנרי פארז. כמו בעלי ממון רבים גם פארז היה חובב תרבות, וכמו כל בעלי הממון, הוא ניסה לעשות מזה כסף. במהלך שהוביל לאגדה המפורסמת ביותר בספורט האמריקני, החליט הבעלים להשקיע במחזה תיאטרון יוקרתי ב"ברוודויי". איך זה קשור לספורט אתם שואלים? כדי לממן את המחזה הוא החליט למכור את כוכב הקבוצה ואהוב האוהדים, בייב רות'. רות' ביקש לא לעזוב, אך עסקת הענק יצאה לפועל ותמורת 500,000 דולרים הושלם המעבר (סכום מגוחך לימינו, אך בזמנו מדובר בתקציב של מדינה בינונית). הכוכב המאוכזב החליט להטיל קללה על הבעלים וניבא שה"רד סוקס" לא יזכו באליפות נוספת במאה השנים הבאות, בעוד שה"ינאקיס" יהפכו בהנהגתו לאצולה החדשה.

ד"ר וויטס הספיק לראות את ה"רד סוקס" בגדולתם, אך הקללה של ה"במבינו" החלה להתגשם. בייב רות' וה"ינקיז" החלו לקטוף תארים בשעה שה"רד סוקס" הגדירו כל עונה מחדש את המונח "לוזרים". פעם אחר פעם ראה הד"ר כיצד קבוצתו האהובה מגיעה למרחק נגיעה מאליפות, אך פעם אחר פעם מצליחה לפספס. מה לא היה שם? פייצ'רים שהיו מעולים כל העונה ופתאום נראו כמו ילדים, פציעות הזויות ברגעים קריטים, התעלות מפתיעה של שחקנים אלמוניים בקבוצה היריבה וכל מה שניתן להכליל במילה "נאחס". מי שאהד בייסבול בשנות ה-80, לא ישכח את סדרת הגמר של 1986. משחק מספר 6 הארכה. הרד סוקס ביתרון 5-4 מול ה"ניו יורק מטס".שני שחקנים כבר ניפסלו והרד סוקס נמצאים פסילה 1 משבירת הקללה, על עמדת הבסיס הראשונה אחראי אגדה טרגית נוספת בסיפור:ביל באקנר. הכדור יוצא לדרך ונחבט בצורה חלשה לעבר אותו בסיס ראשון, באקנר עושה את דרכו לכדור הפשוט, מתבלבל ברגליו כשהכדור {הוסט בידי בייב רות?} עובר בין רגליו ומנצח את המשחק ל"מטס", את משחק 7 הרד סוקס הפסידו. באקנר הפך לאחת הדמויות השנואות ביותר בהיסטוריה של הספורט האמריקאי.לקחו עוד שנים רבות עד שהאוהדים סלחו לו {חלק לעולם לא יסלחו לו!} ועוד מספר שנים נוספות שבאקנר יסלח להם. ה"במבינו" כבר הלך לעולמו, אך הקללה שהטיל נשארה בבוסטון.

במשך 82 שנים, ישב הרופא הצבאי מול טרנזיסטור ישן וכאב את ההפסדים של קבוצתו האהובה. בתיעוד ההיסטורי, הקללה נשברה בשנת 2004, 86 שנים לאחר שהוטלה, אך הד"ר לא זכה לחגוג אליפות. ארבע שנים לפני כן, בגיל 93 הוא נפטר, כאשר זיכרון האליפות האחרון שלו נמצא אי שם בגיל העשרה. חלק יגידו שהקללה לא התממשה, אבל אצל בנותיו של דוקטור וויטס היא חייה וקיימת. לו הייתם נותנים להן להחזיר אותו לחיים ליום אחד, זה לבטח היה אל אותו יום היסטורי בו הקללה הוסרה.

מדוע אני מספר לכם את סיפור חיו של מארק וויטס? התשובה היא פשוטה. סיפורו של וויטס מתאר באופן תמציתי את מהות הספורט האמריקני. יש בו רומנטיקה, אהבה, טרגדיה, כעס ודרמה אך מעל הכול הוא מעיד על תרבות. המילה "תרבות" נאמרת במחוזותינו לעיתים תכופות דווקא בשל ההיעדרות המוחלטת שלה, אבל באמריקה יש לה גם משמעות. בטוח שחלקכם חושבים שבייסבול זה משחק משעמם, המשוחק על ידי גברים שמנים בפיג'מות וחלקכם אולי צודקים, אבל לא ניתן להתעלם מהעובדה שמאז תחילת המאה הקודמת ועד היום מדובר בענף הספורט הפופולארי ביותר בארה"ב. לא פוטבול, לא הוקי, לא טניס, בטח לא כדורגל ואפילו לא כדורסל, בייסבול!

בייסבול נמצא במקום הראשון ממספר סיבות. בראש ובראשונה בגלל הסטטיסטיקה . לא פחות מי 162 משחקים נערכים במהלך העונה הסדירה של הבייסבול, תוסיפו לזה פלייאוף, ותקבלו כמעט 200 משחקים בעונה!. בייסבול הוא לא משחק דינאמי במיוחד אבל הוא מייצר הרבה מאוד סטטיסטיקה, ככה שהאמריקאי הממוצע יכול לשבת בבית או בפאב או במגרש, לאכול נאצוס, לשתות בירה ועל הדרך לבדוק אין ספור נתונים . משרדים רבים וקבוצות חברתיות מקימות ליגות :"פאנטזי בייסבול" שבהן הם מחליפים שחקנים , בודקים נתונים ומרגישים חלק מהמשחק. האמריקאים אוהבים את הדרך. הם נשאבים אל העיסוק בנתונים וחישוב המספרים. בלי "זבנג וגמרנו". לולא אותה סטטיסטיקה שמראה שכל שחקן פוטבול יפצע לפחות פעם אחת בעונה, גם את המשחק הזה היו משחקים עד אין סוף כמו שמשחקים ב"nba". על המינון הנמוך של המשחקים הם מחפים בניקוד גבוה, ושיתוף של אין ספור שחקנים בהגנה, בהתקפה, וב"ספיישל טיים". תסמכו עליהם לדאוג לכך שיהיה מספיק סטטיסטיקה כדי להוציא גם את מינה צמח משלוותה.

פטריוטים

נהוג להגיד על ארצות הברית שהיא מורכבת מ10% גאונים ו90% שפשוט עושים מה שאומרים להם. בספורט ה10% עובדים קשה מאוד כדי לגרום לשאר ה90% להיות חלק בלתי נפרד מהחוויה. זה מתחיל בהיסטוריה עשירה, נמשך באיצטדיונים מושקעים ומסתיים בלתת "שואו טיים". ישנה הבנה שככה גורמים לאוהד לרצות להיות חלק מההצגה ולהרגיש שייך. מעריכים את הזמן וההשקעה של האוהד ונותנים לו תמורה עבורם. זו הסיבה שגם בקבוצות בינוניות, שלא לוקחות אליפות ובשורותיהן לא משחקים כוכבים גדולים, יש קהל אוהדים רחב ונאמן.

היה לי מורה להיסטוריה בתיכון שטען שהאמריקאים מקנאים בנו הישראלים על ההיסטוריה והפטריוטיות שלנו. הם אינם מבינים כיצד אנו מתנדבים לשרת בצבא ללא תמורה כספית מצד המדינה. אותו מורה גם טען שזה ההסבר לגרנדיוזיות שבה נעשים הדברים באמריקה. הם רוצים לייצר היסטוריה באופן מלאכותי לכן מפוצצים כל פינה בסמלים הלאומיים. לטענתו, זה בא לידי ביטוי בולט באירועי הספורט אמריקנים. לפני מספר ימים חזרתי מביקור באמריקה. אחרי שנכחתי וצפיתי בכל סוגי הספורט שם, הגעתי למסקנות שונות. אנחנו צריכים לקנא, לא להפך.

אנחנו צריכים לקנא בדרך בה נוהגים שם בבעלי מוגבלויות. שם לא נזכרים בהם פעם ב4 שנים אחרי עוד מדליה במשחקים הפאראלימפים, ודואגים שהם יהנו מספורט כל השנה.

אנחנו צריכים לקנא בהשקעה שלהם בספורטאים מגיל צעיר, אנחנו צריכים לקנא בתקשורת ספורט שלהם אשר לא מורכבת מחבורת צמאי דם צהובים, אלא מאנשי מקצוע רציניים ועניינים שמבינים את המושג "ביקורת בונה". אנחנו צריכים לקנא ביכולת שלהם לאמץ טכנולוגיה ולשמר את טוהר הספורט, אנחנו צריכים לקנא בסיפורים שלהם (כי מי שמעדיף את "פרשת השרוכים" או את "ליגת הקיזוז" ההזוייה שלנו על פני "קללת הבמבינו" ראוי ליו"ר כמו אבי לוזון), אנחנו צריכים לקנא במתקני הספורט המפוארים שלהם ולזכור שבאיצטדיון "רמת גן" רובם היו מתביישים לגדל פרות. אנחנו צרכים לקנא בכבוד ובדאגה שיש להם לספורטאי עבר, ואם הייתי ספורטאי פאראולימפי, הייתי גם מקנא בכבוד בו הם נוהגים כלפי ספורטאים דומים במשך כל ימות השנה ולא רק כשנוחתת כאן מדליית טניס.

הבעיה הישראלית מתחילה בחוסר אמונה בהשקעה לטווח ארוך. מעמד המאמן בארץ הוא מהנמוכים ביותר בעולם, ציידי כשרונות אינם מורשים להכנס אל בתי הספר לחפש את הכוכב הבא, לכן אנו מסתמכים על מורה לספורט מיואש שבמקסימום יודע לזרוק לתלמידים כדור כדורגל ,שימצא לנו את כשרון העתיד. היחס פה לקהל ולזמן שלו הוא שערוריתי, כרטיסים יקרים, מתקנים מבזים {יש שיפור},ושחקנים שלא שואפים למצוינות בלשון המועטה. תוסיפו לזה העדר דרישות מצד הצרכן {הקהל} שימשיך לקנות כרטיס לראות 22 גברים עושים תחרות הליכה מהירה,ותקבלו מוצר לא אטרקטיבי בעליל.

הפתרון לבעיה דורש תכונה שלא נמצאת רבות במחוזתינו: סבלנות. כול הגורמים המעורבים צריכים להירגע. התקשורת חייבת לעשות בדק בית ולהבין שכמו הנהגה תפקידה לא לתת לנו הקהל מה שאנחנו רוצים אלה מה שאנחנו צריכים, הכוונה היא לאנשים משכילים, רהוטים, מקצועיים, כתבים שבודקים לפני שהם מוצאים להורג עוד מאמן או שחקן, כתבים שאוהבים ספורט לומדים אותו, ומכירים אותו יותר טוב מהצופה הממוצע. ברמה המקצועית חייבת להיות הבנה שספורט מקצועני דורש השקעה כספית. אך לא רק. המשמעות היא שמהרגע שנתת לאדם מסויים את המפתחות חשוב לתת לו זמן להטמיע את הדרך שלו בכול הרמות {ילדים, נוער,בוגרים},ולא לפטר אותו אחרי המשבר הראשון. לבסוף כדי לייצר שינוי צריך שינוי בדור הקברניטים . אלו אותם אנשים שאינם מחוייבים לספורט אלה לכסא ולמעמד שלהם. היה וכל התנאים יתממשו, אולי בעוד שנים רבות נזכה גם אנחנו לאגדות ספורט כמו זו של מארק וויטס. בתקווה שבאגדה שלנו יהיה סוף ספורטיבי חיובי יותר.

תגובות (0) | הוסף תגובה
ליגה ב' אהובתי
12/08/2012
נמאס לכם מהספורט בישראל? שכחתם מה זה לאהוד קבוצה? טל גורן מציע שתוותרו על היוקרה של הליגות הגדולות ותחזרו למקורות. כתבה מהלב.

לכל בן אדם יש את הדרך שלו להתמודד עם לחצים. יש אנשים שהולכים לפסיכלוג, יש כאלה שצורכים כימיקלים ויש כאלה שפשוט מאבדים את זה. לא אני. מגיל צעיר יש רק תחביב אחד שמאפשר לי להוציא קיטור. הכדורסל. אני לא זוכר בדיוק מתי התחלתי לשחק, אבל אימא שלי מספרת שידעתי לזהות "צעדים" לפני שלמדתי ללכת, ואחי הגדול מספר לכולם כיצד בגיל 6 ניסיתי להפוך את העור שלי לשחור עם צבעי פנדה. בגיל הנעורים כבר פתחתי בחמישיה של "הפועל מטה יהודה" בליגת הקט-סל. הכדורסל הגדיר את השבוע. ניצחנו? שבוע טוב. הפסדנו? שבוע מזופת. הישגים במבחנים או הצלחה עם בנות המין היפה, לא היו מרגשים אותי כמו ההכנות למשחק בליגה. לשאלה "מה תרצה לעשות כשתהיה גדול" הייתי עונה בביטחון: " לפני הגיוס אני טס למכללת "דיוק", מקבל מלגה, נרשם ל"דראפט" ומשם אלוהים גדול". עד היום אחי מקניט אותי ושואל "אם ששבסקי התקשר כבר?" "ששבסקי" לא התקשר. מי שכן התקשר היה צבא ההגנה לישראל. למרות הרצון לשחק כדורסל, הייתי נער "מורעל" שרצה להגיע ליחידה מובחרת. עשיתי גיבושים, רצתי עם אבנים וסחבתי שקים. עשיתי כל מה שילד בן 18 חושב שצריך לעשות כדי להתקבל ליחידת עילית, אבל עדיין לא ידעתי איך להתגבר על הפרידה הצפויה. בפעם הראשונה בחיי הכדור הכתום לא יהיה שם. תקוותי הייתה שהיכלות שפיתחתי בהתמדה יישמרו על אש נמוכה במשך 3 שנים. אז אוכל לחזור לליגה ב' עד ש"קואוץ- קי" יתאפס על עצמו ויבוא לראות אותי משחק באולם הביתי שלנו, בקיבוץ צרעה.

בסוף נחתתי בחטיבת הצנחנים. שלוש שנים במסלול קרבי השאירו אותי עם כתף פרוקה וכאבים בברכיים אבל כלום לא שינה. ביום הראשון של החפש"ש התייצבתי לאימון בקבוצה שעזבתי. התשוקה למשחק הייתה גדולה מתמיד. הרגשתי כמו מרקו שמצא את אימו או פינוקיו שהבין שאת החלק הכי טוב שבלהיות ילד אמיתי בכלל לא גילו לו. חזרתי הביתה.

400 ק"ג שלוש שנים בצבא גרמו לי לשכוח את ההבדלים בין ליגות הנוער לליגות הבוגרים. ראשית, בכל רגע נתון בליגה ב' יש 400 ק"ג עודפים על המגרש. אותם 400 קילו לא רצים או קופצים כמו אותם נערים שאיתם שיחקתי לפני הצבא, אבל יש להם אגו, כוח ותחושת ותיקות. הסבלנות שלהם כלפי הבחור החדש והצנום שעשה קריירה מלהיות כל הזמן בתנועה, נגמרה בשריקת הפתיחה. שנת החזרה שלי למגרשים הייתה בעיקר כואבת, על כל סל שקלעתי באותה שנה שילמתי בסימן סגול בעיקר זכורה לי לרעה יציאה למתפרצת שהיסתימה בברך עמוקה לתוך הגב וסיום מוקדם של המשחק {המתקיף קיבל עבירה רגילה חלילה לא טכנית או בלתי ספורטיבית} . מימדי גופי הקטנים זיכו אותי בכינוי "ילד" שהוא כינוי לו זוכה כל שחקן צעיר שהשחקנים הבוגרים לא זוכרים את שמו. מפחיד במיוחד היה לשמוע משפטים כמו: "תפוס את הילד הוא שרץ" או "שמישהו כבר יעשה משהו עם הילד ההוא". למה מפחיד? כי אחרי משפט כזה היה נצמד לגופיה שלי גרוזיני שעיר שהרבה כדורסל הוא לא יודע, אבל איך לענג אסירים בכלא הסבירי הוא יודע טוב מאוד.

השנים עברו. חברים מהתיכון והצבא הלכו והתרחקו, מצאתי מישהי שסובלת אותי כבר 6 שנים, התחלתי ללמוד, יש מחשבות על עבודה\נישואים\משפחה, רק דבר אחד לא השתנה: באזור חודש יולי יש בדיקות רפואיות לעונה הבאה, ועם פרוץ החגים תעלה ותבוא עונה חדשה בליגה ב'. שוב נעשה הכנות לדרבי מול "מוצא", נבנה תרגילים, נעשה הכנות ונקווה לסיים במקום הראשון, רק כדי להודיע לאיגוד שאין לנו שום רצון או כוונה לעלות לליגה א' שבה הכרס אומנם קטנה יותר והיד כבדה פחות אבל הקילומטרז גדול בהרבה. ליגה ב' בשבילי היא בית ואני אדם נאמן. חלק מהגברים בעולם דורשים מבת זוגם הבנה בנושאי קריירה, פגישות עם חברים, יציאות או טיסות לחו"ל. אצלנו הייתה רק מוסכמה אחת ברורה: אני עושה כל מה שהיא אומרת בלי להתווכח, אבל פעמים בשבוע, כל עוד אני נושם, אני משחק כדורסל.

ב-10 שנים בליגה הנמוכה ביותר בכדורסל הישראלי למדתי מספר דברים: 1. בתחילת העונה יגיעו לאימונים בין 15 ל-20 שחקנים מעולים, מוכשרים, גבוהים, אתלטים שבעזרתם נעשה לכל הליגה בית ספר. לקראת ינואר יש סבירות גבוה שנישאר בין 5 ל-7 שחקנים שהם ההפך הגמור מהשחקנים של תחילת העונה. 2. השופטים בליגה ב' נמצאים שם מאותה סיבה שאתה נמצא שם: הם לא מספיק טובים בשביל שום ליגה אחרת. 3. זוכר שפעם, כשהיית צעיר, היית יכל להיפצע במגרש ביום חמישי ולחזור אליו כבר ביום שישי? אז תשכח מזה. בגיל הזה יש פער בין מה שאתה רוצה לבין מה שהגוף מרשה לך. 4. כדי לא לפתוח אגודות נוספות זה לגיטימי לאחד קבוצה מירושלים עם קבוצה מערד. 5. לכל קבוצה בליגה יש לפחות שני שופטים שהם קוראים להם בשמות חיבה. משמעות הדבר היא שמותר לאותה קבוצה לעצור חדירה לסל בקילשון בברך ללא התייחסות של השופט. 6. ממוצא הצופים בליגה הוא נמוך יותר מהתוכניות של הערוץ הראשון. אהבת חינם

הספורט הישראלי עסוק בהרס עצמי. הכדורסל נמצא במלחמות אגו של עסקנים, הכדורגל איבד את החיבור למציאות ואי אפשר לירוק בלי לפגוע במנהל\שחקן סוג ז' עם משכורת מנופחת. הנפוטיזם שולט , הקהל מצביע ברגלים העתיד לא נראה ורוד במיוחד. דווקא בימים אלה ודווקא בגלל המצב הנוכחי של הספורט בישראל, אני קורא לכל מי שאוהב ספורט: חפשו את קבוצת ליגה ה-ב' הקרובה למקום מגוריכם, תצטרפו אם אתם משחקים או שתבואו לצפות ולעודד. אתם תמצאו שם את כל מה שאיבדנו בדרך: אווירת מתח, שחקני נשמה, לחימה על כל כדור, מחוייבות, תחרותיות וגם קצת כישרון. מקובל לחשוב שצריך להסתכל למעלה כדי למצוא השראה. אני טוען שבמקרה שלנו צריך להסתכל למטה.

קחו לדוגמא אוהד כדורסל אמריקני ותשאלו אותו מי הקבוצה האהובה עליו.ב 9 מתוך 10 מקרים בכלל לא תזהו את הקבוצה שהוא מדבר עליה. קבוצות אן.בי.ביי כמו הלייקרס או הניקס זה כמובן שואו טיים ורמה גבוהה יותר של כדורסל, אבל זה לא במקרה שהן ממוקמות בערים הגדולות, מרקידים מעודדות ומפוצצים את האולם באפקטים ויזואלים. הם מוכרים הצגה. הלב האמיתי נמצא בליגת המכללות או בליגות אזוריות המורכבות משחקנים מקומיים. עם כל הכבוד למועדונים הגדולים, מה יותר כיף מלראות אנשים שאתה מכיר מסתערים על המגרש? אנחנו הישראלים יודעים טוב מאוד להתלונן. מחירי הכרטיסים בקופות מרגיזים אותנו, שחקנים שהולכים 90 דקות על המגרש מרתיחים אותנו, העובדה שצריך לחפש עם זכוכית מגדלת את הישראלים שממש מקבלים דקות בליגת העל בכדורסל מוציאה אותנו מכלינו, ואף על פי כן, כל שנה אנחנו ממשיכים לתת לזה יד. "זה מה יש" אנחנו אומרים לעצמנו. "לפחות זה שלנו". אולי השנה במקום לתת יד לעסקנים ולשחקנים שכבר מזמן לא מעריכים את העניין שלכם בהם, תבואו לראות משחק בליגה ב'? אני וחברי מבטיחים לעשות הכל כדי שתהנו ותקבלו תמורה לזמנכם. הכרטיסים בחינם, המקומות מעולים (שורה ראשונה מאחורי הספסל או עליו).

דבר אחרון. היה וכבר החלטתם לבוא. תעשו איזה טלפון לששבסקי ותגידו לו שיש שחקן שעדין שומר מקומות במיוחד בשבילו, המזוודות שלי כבר ארוזות.
תגובות (1) | הוסף תגובה



© כל הזכויות שמורות