ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות






הבלוג של בר גילינסקי

No Picture Selected
פיק ברכיים
29/12/2009
טוב, אז אני אפתח בזה שהשנים האחרונות בענף הכדורסל בליגת הנערות לא מעודדות במיוחד. התופעה של הפציעה המטרידה הזאת בברך, קריעה של הרצועה הצולבת חוזרת שוב ושוב. הקללה הזאת נופלת על יותר מידי בנות בענף.

בתור אחת, שבגיל מוקדם יחסית, נחשפתי לפציעה הזאת אצל חברות קרובות מאוד שלי, מאוחר יותר חוויתי אותה על בשרי ועכשיו אני ממשיכה לראות עוד ועוד בנות נפצעות פשוט כואב לי הלב.ורציתי לשתף אתכם קצת.

בגיל 15 ראיתי את אביב כספי, חברה קרובה שלי לקבוצה נפצעת במשחק בעמק יזרעאל. שנה אחר כך בטורניר הכנה בקיץ לפני אליפות אירופה ראיתי את יובל גונן לוי, אחת הילדות והשחקניות שאני יותר אוהבת בענף הזה, נפצעת מולי. אחרי הנבחרת במהלך העונה, נפצעה ניצן ברקן. לא הרבה אחר כך, בסך הכל עוד שנה עוברת, מור סיידה נפצעת. כמה חודשים עוברים וגם אני נפצעת. מהצד שלי, החוויה הזאת, הנפילה, המחשבות שרצות בראש בזמן הבכי והצעקות אחרי הנפילה, לפני הניתוח, אחרי הניתוח, בשיקום הראשוני ועכשיו בשיקום היותר מתקדם, אני יכולה להעיד שזאת פציעה נוראית. מהכאב הראשוני, שזה כאב שאני לא מאחלת לאף אחד, לשיקום אחרי הניתוח, פיזוטרפיה אינטנסיבית, השאיפה להגיע בסך הכל לטווח תנועה מלא, תנועות בסיסיות שצריך אותן בחיי היום היום כמו כיפוף ויישור פשוט של הברך עד לגעגועים למגרש והרצון לחזור לשחק הן חוויות קשות, שבזמן האחרון יותר מידי שחקניות מכניסות אותן לקריירה העתידית שלהן.
עכשיו, אחרי שכספי נפצעה שוב ואחרי שראיתי את אביגיל, חברה שלי לחיים, חברה שלי לקבוצה ואחת השחקניות היותר טובות שגדלו פה נפצעת, החלטתי שאני רוצה לכתוב את הטור הזה.

זה לא שיש לי איזשהו מסר להעביר למישהו כאן, בסך הכל אני רוצה לנסות למנוע את הפציעה ולעודד בנות שכבר חוו אותה וחוות אותה עכשיו. אני אתחיל בדרך ההתמודדות שלי עם הפציעה. טוב אז...

בהתחלה, הפציעה נראית כמו סוף העולם. הדבר שאני הכי אוהבת, הדבר שמעסיק אותי במשך כל היום, במשך כל השבוע, פתאום נעלם. אין כדורסל! אני בטוחה שמי שקורא את זה עכשיו ובאמת אוהב כדורסל הצטמרר בכל הגוף. כשקיבלתי את הבשורה בכיתי המון, לא רציתי לדבר עם אף אחד. המון אנשים שבאמת גילו אכפתיות ורצון לעזור התקשרו וניסו לעודד. באותו זמן מצאתי את החברים האמיתיים שלי, מי באמת הולך איתי באש ובמים. שזה סוג של בונוס, אחרי הכל גם במצבים כאלה צריכים למצוא את החברים האלה. אחרי שלושה ימים של דכאון, מחשבות נוראיות על הקריירה העתידית שחלמתי לעצמי ושאולי נהרסה החלטתי לקחת את עצמי בידיים. עוד לפני הניתוח התחלתי לעבוד לבד בחדר כושר, חיזקתי את עצמי והחלטתי לבוא מוכנה לניתוח (ככל שהרגל יותר חזקה ככה השיקום אחרי הניתוח יותר מהיר). ברגע שבאים בגישה הזאת הכל נראה טוב יותר. טוב אז כל ההמשך לא באמת מעניין, השיקום וכל זה. אבל בזמן הזה, גיליתי דברים על עצמי, מצאתי את הזמן לעצמי. חוץ מכדורסל הבנתי שיש עוד דברים בחיים, נחשפתי לחייי הנעורים, היה לי יותר זמן לחברים ופשוט נכנסתי לפרופורציות, פציעה זה לא סוף העולם! התבגרתי המון בתקופה הזאת. ברור שהכדורסל היה, יהיה ועדיין החלום והמטרה שלי בחיים אבל בנתיים אני מנצלת את הזמן.

ומכאן אני יכולה להמשיך לסיבות שאני חושבת שבגללן נפצעים. אני לא מאמינה בעומס, עם תוכנית נכונה ועבודה נכונה אפשר להמנע מזה. כל עוד לא מרגישים עייפים ונהנים מהמשחק אני חושבת שכל אימון מוסיף ומשפר את היכולת. ברגע שמרגישים עייפים, חסרי מוטיבציה וחסרי חשק פה מגיעה הבעיה. אני חושבת שאני נפצעתי בגלל חוסר מוטיבציה ואפיסת כוחות. פשוט לא היה בא לי לשחק כדורסל יותר. הגעתי למצב שאני לא נהנית לבוא לאימון, שלא בא לי לשחק! והכדורסל זה אהבת חיי, לא חושבת שיש משהו שאני נהנת לעשות יותר מלשחק את המשחק הזה, ועובדה שגם ממנו נמאס לי. מה שבעצם אני מנסה להבהיר פה שבדיעבד, הייתי צריכה לחשוב יותר על טובתי האישית, לא עושים שום דבר בכוח! שחקניות שמתחילות להרגיש עייפות או חוסר מוטיבציה צריכות להיות מספיק אחראיות לעצמן ולהגיד "דיי!". שלא תבינו לא נכון, יש הרבה ימים שאין מוטיבציה להתאמן ואין כוח וצריך להילחם בזה כי לא כל יום נהנים לקום לעבודה, אך יחד עם זאת יש חצייה של הגבול. אני בטוחה שמי שתגיע למצב הזה תדע אותו. אולי אפשר להימנע ממנו מלכתחילה עם הורדת המסגרות וכל מה שצועקים פה כל הזמן באתר. אבל בתכלס? כל עוד הכדורסל הוא מהנה וכייף לא חושבת שצריך להפסיק! אני לא מבינה גדולה בתחום הזה, ואני לא מנסה להציע פתרונות פיזיולוגיים להתמודד עם הפציעה, בסך הכל אני מספרת את מה שאני חוויתי והרגשתי לפני הפציעה.

מעבר לבנות שבגילי שנפצעו בשנים האחרונות, נפצעו בעבר מספר רב של שחקניות שעברו בדיוק את אותה הפציעה אך מה שחשוב לזכור היא את העובדה שרבות גם התגברו עליה ( ואני מדברת על קרין אגסי, לין גולן, דנה יהלומי ועוד). הן הצליחו לשים את הפציעה מאחוריהן, להתגבר וכיום הן שחקניות מן המניין לכל דבר בליגת העל.

בכל מקרה, לסיום, אני לא מאשימה אף אחד בפציעות האלה, אולי לבנות באמת אין מבנה גוף מתאים כל כך לספורט, הפציעה הזאת היא פציעה לא צפויה כשהיא מגיעה, אני לא חושבת שיש דרך למנוע אותה כי אם אני מסתכלת אחורה על הפעולה שעשיתי ונפצעתי בה אני לא מתחרטת. הייתי עושה בדיוק אותו דבר. אז המסר היחידי שאני רוצה להעביר פה: בנות תשמרו על עצמכן! ואלה שלא הצליחו אז תתעודדו, אפשר לעבור את זה :)
תגובות (19) | הוסף תגובה



© כל הזכויות שמורות