בגלל זה בדיוק
אורי סביר ,02/10/2007

אחרי כל כך הרבה שנים באתר, אורי סביר סוף-סוף מצליח להביא סקופ לספסל, ומזכיר לחברי המערכת הנכבדים בדיוק בשביל מה אנחנו צריכים את כל זה.

כבר מספר שבועות לא מבוטל עברו מאז ביקש ממני מר ספסל, הידוע בכינויו שלומי פרי, לכתוב טור לחגיגות העשור של האתר. חשבתי הרבה על מה לכתוב, אבל המילים פשוט לא יוצאות. איך זה ייתכן? הרי רק בשבוע שעבר, עקב פנצ'ר של הרגע האחרון (מזל טוב לקורא ס'), חבטתי במקלדת במשך שעתיים והוצאתי 1,600 מילה על נושא שלא חשבתי עליו כלל עד אותו רגע. אז מה הבעיה לכתוב על האתר שאני פותח בו כל בוקר וסוגר איתו כל לילה כבר כל כך הרבה שנים?

כנראה שבכל זאת יש קושי, והעסק פשוט לא זורם. ככה זה בספסל – 300 מילה על משחק אימון של עירוני ר"ג, 500 על הזר החדש של בני השרון או 1,000 על היסטוריית ההשתתפויות של נבחרת הנשים ביורובאסקט באות בקלות, אבל לכתוב על עצמנו, זה כבר סיפור אחר לגמרי. הרי למה לבזבז זמן על שטויות, עדיף להכניס בינתיים את סיקור משחק האימון בין עירוני נהריה לגלבוע/עפולה.

בטור המקביל כותב שלומי שכמעט כל יום הוא שואל את עצמו למה הוא צריך את זה. הרי החיים שלנו היו קלים הרבה יותר בלי האתר – היינו ישנים לפחות עוד שעתיים כל לילה, חשבון הבנק שלנו (הלו מר פרי, מה עם משכורת חודש פברואר?) היה עשיר יותר כי היינו מוציאים פחות על שטויות ומרוויחים יותר בעבודות האחרות שלנו, ואפילו זמן לסרט טוב היינו מצליחים לתפוס. הנה, אפילו ברגעים אלו אני כותב את הטור הזה ממשרדי העבודה שמהווה מקור גדול מהכנסתי החודשית. לו רק היו יודעים כאן כמה זמן משהותי פה אני משקיע בספסל ולא בהם, כבר מזמן הייתי מושלך החוצה.

אלא שבניגוד למה שאפשר לחשוב, אני דווקא לא שואל את עצמי בשביל מה צריך את זה - אני יודע בדיוק למה. ספסל הפך עם השנים לאתר שמספר לכם על ההווה ובעיקר העתיד של הענף, אבל לא פחות מזה, משחזר את העבר. כל קיץ אנחנו הולכים ונוברים בארכיוני האיגוד ובבית אריאלה, אוספים נקודה לנקודה ומשחק למשחק. רק לפני כמה דקות ביקשנו מאחד מידידי המערכת היקרים שישלים לנו קלעים ממשחק אימון של הנבחרת בבורדו מאוגוסט 2002. הרי שלומי המשתמט שבר שמירה וטס לתאילנד, אני הייתי בצבא, ולך תמצא עכשיו את הדברים בלי עזרה של חברים טובים.

בשנה האחרונה השלמנו את כל קלעי ליגת העל בכל הזמנים (אבא שאול מקום 217 – כבוד), משחקי וקלעי כל הזמנים של נבחרת ישראל גברים ובימים אלו התחלנו לאסוף גם רשימה דומה גם של נבחרת הנשים. במובן מסויים, ועם כל הצינעה, אני רואה בנו ממשיכי דרכם של ישראל פז ושמואל יעקבסון זיכרם לברכה, וחושב שללא ספסל, הנתונים היו מצהיבים ונעלמים. חשוב שיש עתיד וגם סוג של הווה, אבל אוי ואבוי אם לא נשמר את העבר, ועל כך עיקר גאוותנו מהאתר בימים אלו.

אז אני מודה שהתכנים לא תמיד משהו, ובטח לא ברמה שהייתי מצפה שיהיו, הסיקור לפעמים לוקה ולא כל אחד או אחת מקבלים את החשיפה לה קיווינו. לא שאני בא לתת תירוצים, אבל ודאי והייתי שמח אם מישהו אחר היה מכניס בוקסקורים בכל יום ראשון בלילה, פריוויואים בלי סוף ואוסף לוח משחקי אימון, כדי שנוכל לתת גם כתבות צבע, טורים וכו' – אבל פשוט אין זמן.

שיגרת החיים שלי בנויה סביב ספסל. פותחים את העיניים, לא פעם אגב עם איזה סמס על עוד זר חסר חשיבות שחתם בדיקסי'ס (או לחילופין במכבי ראשל"צ), רואים איזה שטויות שלומי כתב בבוקר מתוך עייפות, עורכים קצת-הרבה, נכנסים לקרוא מה חדש ואם צריך מעלים את הדברים לאתר. כך כבר במשך שנים. כשאני חושב על כך ששלומי עושה את זה כבר עשר שנים, קשה לי להאמין – הרי לכמה מכם היה בכלל אינטרנט לפני עשור?

אח"כ עושים קולות של עבודה עבור אלו שמפרנסים אותנו באמת, ופעם בכמה שעות מכניסים עוד איזה כתבה. ואם אין שום דבר חדש, מטפלים בפינות הנשכחות של האתר – עוד דף שחקן עבר, עוד שורת סטטיסטיקה של ישראלי בחו"ל, עוד נדנוד לאחיות על איזה באג באדמין וכו' וכו'. חוזרים מהעבודה, ורגע לפני עצימת העיניים שוב מתחברים.

-"מה קורה?"
-"בסדר. חוץ מזה שחסרות לי 13 נקודות של ג'יימס טרי מ-1987 וקלעים של הנבחרת מול צרפת לפני חמש שנים, תבדוק רגע בקבצים שלך"

וככה לילה אחר לילה. פעם זה פרוייקט לקראת גביע ווינר, פעם אסיפת כל שחקני הקולג' ששיחקו בארץ ולפעמים סתם התעניינות של יום-יום ועקיצות הדדיות שיעזרו לישון. הבחורות שאיתרע מזלן לחלוק איתי את הלילה עוד פוקחות לפעמים עיניים בבהלה ולא מבינות: "מה אתה עוד כותב שם?". ככה זה בהתחלה לפחות, אח"כ הן כבר יודעות במה מדובר, ומקוות בסתר ליבן שבמקום חלונות מסנג'ר מול שלומי והקלינגריות ירצד על המסך איזה אתר פורנו, "לפחות עם הכדורסל הוא סיים להיום"...

ובכל זאת, אין גאווה גדולה יותר מלהיות שייך לספסל. להגיע לאולסטאר הנוער או למחנה בנהלל ולהבין שהכל חזון של איש אחד מופלא (עם אישה כועסת - ובצדק). הרי לא משנה כמה עבודות נחליף (או דרגות – אורלי וליאור), לעולם לא נשקיע בהן כ"כ הרבה זמן, משאבים ומחשבה כמו בספסל.

ולא משנה כמה אכעס על שלומי על עוד כתבה כתובה גרוע או ערוכה קטסטרופה, או כמה אכעיס את אורלי וליאור עם עוד איזה נדנוד על האדמין – תמיד אתגאה להיות חלק ממשפחת ספסל היקרה.

כי בקלות יכולנו כל אחד מאיתנו להשקיע הרבה פחות, לכתוב אותם דברים ולהשתכר הרבה יותר. אבל בשום מקום לא היינו שובעים כ"כ הרבה נחת מהעשייה. הרי מה, לא יכולתי לבקש מתנת יום הולדת נורמלית יותר מהחברה מאשר באנר לחגיגות? יכולתי. וזה גם היה עולה לי בהרבה פחות פרצופים מזלזלים. אז תהיו בטוחים שכל אחד מאיתנו ימשיך לעשות את ההקרבות הקטנות האלו גם בעשור הבא, כדי לנסות להביא לכם את המוצר הטוב ביותר. ספסל הוא כבר מזמן לא רק הבית של הכדורסל הישראלי, הוא גם הבית שלנו. נתראה בחגיגות היובל.






כתבות אחרונות באתר
Print






© כל הזכויות שמורות
cker();