כבוד מחוסר ברירה
שרית פרי ,01/10/2007

שרית פרי, אשתו של...מספרת על האבולוציה של יחסיה עם ספסל. משנאה, לקנאה, להבנה ולכבוד..אבל רק מחוסר ברירה.

נכתב ע"פ ספרה המדהים של ד"ר עדה למפרט: האבולוציה של האהבה הוצ' האוניברסיטה המשודרת

זה אולי יישמע לכם בדיוני, בלתי אפשרי, אבל מערכת היחסים שלי עם ספסל היא ממש כמו מערכת יחסים בינאישית. יש בה הכל: אהבה, קנאה, שנאה, יצרים אפלים, תשוקה ואפילו חיבה וכבוד הדדי.

בשעורי הזואולוגיה שלי למדתי על האבולוציה, איך התחלנו מדגים וזוחלים בעלי דם קר, ללא רגשות, רק עם יצר הישרדות ויצר טריטוריאלי. אח"כ מזוחלים הפכנו להיות יונקים בעלי דם חם, תחושות ורגשות חמים, עד שהגענו לדרגה הגבוהה ביותר: האדם החושב, בעל מוסר, מצפון, וערכים של אחריות וכבוד הדדי.
את מערכת היחסים המוזרה שלי עם ספסל ניתן להסביר כקו אבולוציוני, אשר מתפתח מתחושות בטן בסיסיות ביותר, זוחליות ממש, דרך רגשות עזים הנעים בין שנאה לאהבה וחנפנות, ועד לסוף המרגש: כבוד. מחוסר ברירה....

השלב ה"זוחלי" ביחסי עם ספסל: קנאה ומאבק טריטוריאלי
לזוחלים כידוע אין רגשות חמים. אולי בגלל שיש להם דם קר. מה שיש להם זה אינסטינקטים, ומאבק על טריטוריה, הכל מתוך יצר הישרדות בסיסי, שמונע ע"י גזע המוח.
גם אני, ישר זיהיתי בספסל את האויב מס' 1 שלי ברומן המתפתח עם שלומי. אתם שואלים למה? בבקשה, שימו לב לסיפור הזה:
ברגע שמערכת היחסים שלי ושל שלומי התהדקה, טרח שלומי להבהיר לי מהו מעמדי בחייו, וכך הוא אמר, מילה במילה (התוספות בסוגרים הן שלי כמובן...):
"דעי לך יקירתי, יש לי דירוג לדברים החשובים בחיי. במקום הראשון: אתר ספסל. חזון, חלום שהתגשם, מפעל חיי. במקום השני: אחי הקטן, צחי פרי. (אז שחקן מדהים בכיתה ו'... היום חייל חתיך בחיל האוויר, ועדיין שחקן מצוין). במקום השלישי: כלבתי האהובה, טוייה (פינצ'רית מעצבנת ומרגשת כאחד). ובמקום הרביעי, ללא ספק במקום של כבוד, את..."
הערת אגב: לאור מותה בטרם עת של טוייה עליתי למקום השלישי, בשנת 2002, כחצי שנה לאחר חתונתנו.

מכאן ואילך שררה ביני לבין ספסל מתיחות, מהולה בקנאה חריפה ובמאבק מר על טריטוריה, ממש כמו שני חרדונים שמסמנים את הטריטוריה ע"י נדנודי ראש קבועים, התחלתי אני לסמן ל"ספסל" את הטריטוריה שלי: שעות היום - שלי, שעות הלילה המאוחרות - שלך. הפכתי להיות תחרותית, וכפייתית. כמו צב שנתפס ולא מפסיק לנסות לברוח ולמצוא את דרכו החוצה, כך גם אני ניסיתי לגבור על ספסל, למשוך את שלומי לטיולים, לסופי שבוע, לחופשות בחו"ל, העיקר שלא ישב על המחשב, שלא יקרא את מדורי הספורט, שלא יקבל סמסים בשבת בבוקר וירוץ לעדכן בספסל.
כל מאמן שצלצל (למה תמיד הם מתקשרים בשישי בערב למען השם?!), כל סמס מהאחיות קלינגר הדהד בראשי כעוד הפסד צורב במאבק האינסופי על הטריטוריה שלי. חכה-חכה ספסל, אמרתי לעצמי, עוד נראה מי ינצח....

האם אתם יודעים שהצבה (נקבת הצב) הולכת מרחקים אדירים, מאות קילומטרים, כדי לבחור מקום להטיל את ביציה? עד שלא תמצא מקום מוגן, היא לא תטיל. לצבה יש יכולת להאריך את הריונה עד 4 שנים, הכל מתוך אינסטינקט, לא מרגש אימהי חם. לאחר ההטלה, היא נוטשת את הביצים, אין לה בגופה אף לא רגש חם אחד כלפי הביצים. נו, דם קר, כבר אמרתי.
כמו הצבה, כך הייתי גם אני, ללא שום רגשות כלפי ספסל, רק אינסטינקט בסיסי, מר, מתוסכל וזועם, שעלי להגן על עצמי ועל האינטרסים שלי. בראשי, דמיינתי איך שלומי סוגר את ספסל, ואנחנו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה....

השלב הלימבי: התפתחות רגשות כלפי ספסל
במוחם של היונקים, בניגוד לזוחלים התפתחה במוח מערכת לימבית, שכבה שהופיעה במוח על גבי המוח הזוחלי. המערכת הלימבית מאפשרת ליונקים להרגיש, להיות אכפתי. בניגוד לזוחלים, חסרי הרגשות. היונקים שהביאו לעולם את הפטנט של שמירת חום הגוף, המציאו גם את הרגש החם.

כך, אף אצלי החלו להתפתח רגשות עזים כלפי ספסל. פתאום הרגשתי גאווה על כל העניין הזה של ספסל. זה לא אומר שהבנתי מה כתוב, או שהתחלתי לאהוב פתאום משחקי כדורסל. פשוט הייתי בסוג של הדחקה... הדחקתי את רגשות הזעם והתסכול, ובמקומם באה החנפנות לספסל. כמו כל בחורה מאוהבת, היה זה שלב של חנפנות לצד ביטול עצמי, פשוט אמרתי לעצמי: ...If you can't beat them, join them

פתאום הבנתי שהדרך לליבו של שלומפי עוברת דרך אוסישקין (ז"ל, ז"ל, שמעתי שהוא נהרס...), או לפחות דרך מלחה. מאז התחלתי לגלות עניין גובר בכל מה שקשור לספסל. מה אתם יודעים, אפילו ניסיתי לעבוד כמנהלת מכירות של האתר, דבר שהחזיק מעמד שעתיים וחצי בערך...
כתבתי מכתבים מרגשים על חשיבותו של אתר כדורסל ישראלי, נדנדתי למנהלי שיווק, והחלפתי חוויות עם בעלי עסקי גביעים ומדליות, עודדתי קבוצות נשים, ואפילו הלכתי בעצמי לכמה משחקים, פיתחתי חיבה לאוהדי כדורסל מטורפים, ולמאמנים מסוימים. מתנת יום ההולדת של שלומי באותה שנה הייתה לוגו של ספסל על האוטו! מי היה מאמין, שאני בעצמי אלך לגרפיקאי ואבקש בקול רועד אך גאה להפוך את הלוגו שהיה שנוא נפשי למדבקה נוצצת ומבריקה.
התחלתי להעריץ את ספסל, שהפך מיום ליום למפלצת ממש, עם אין ספור כתבים, ידיעות, טורים ותמונות בלעדיות.
פירגנתי לשלומפי על כל משחק נוער שהוא הלך אליו בפרצוף מלא חשיבות, שמחתי עם כל ניצחון של הנבחרת, וניסיתי שוב ושוב (ללא הצלחה מרובה) להבין מה זה ריבאונד, מתפרצת, דראפט, פיטשון וצעד וחצי (אל תדאגו, בסוף הבנתי שפיטשון זה לא מה זה אלא מי זה).


שיא תקופת החנפנות

השלב השלישי: שלב הכבוד ההדדי
השכבה השלישית והאחרונה באבולוציה של המוח היא הקורטקס החדש, אשר תופס עד 85% מנפח מוח האדם. הקורטקס אחראי לחלקים העליונים ביותר בהתנהגותו של האדם, אשר מבדילים אותו מהיונקים ה"פשוטים": השפה, המוזיקה, המתמטיקה, היכולת ללמוד חוקים, היכולת לתפוס את הזמן ואת המרחב. בקורטקס נמצאים גם הרציונל, המוסר והמצפון.
לאחר שנים של איבה ותסכול, לצד חנופה והערצה עיוורת, יחסיי עם ספסל עלו על דרך המלך. מתי שהוא (לאחרונה) הבנתי שספסל תמיד יהיה פה. אם תרצו, הפנמתי את מה ששלומי אמר לי בתחילת יחסנו, ספסל תמיד יהיה במקום הראשון....ועכשיו עם שני הילדים שלנו..אני ירדתי למקום החמישי.

וכך הכרזנו על שביתת נשק, ועל הסכם שלום בינינו. הבנתי שאין לי זכות לקחת משלומפי את מפעל חייו, יותר מזה: למרות הקנאה והתסכול, אני מכירה בחשיבותו של ספסל ובצורך בקיומו, למען הדורות הבאים. עד היום יש לי אפילו חיבה למשחק הזה, שהבנתי שהוא הרבה יותר מתוחכם מכדור רגל, למשל.
חוצמזה, במדינה שבה רוב הגברים הם אוהדי כדורגל, שבמקרה הטוב דומים לבבונים, צורחים ביציעים ומפצחים גרעינים, עולם הכדורסל נראה לי קצת יותר תרבותי ושפוי.
המוח הרציונאלי שלי גבר על המוח הזוחלי. פיניתי מקום לתחושות של כבוד. אמנם מחוסר ברירה, אבל כבוד. לשמחתי גיליתי שספסל גם עבר תהליך דומה.

זה התחיל גם אצלו במאבק מר על טריטוריה, הרי גם הוא חשש מהשחקנית החדשה במגרש הביתי (אני), וניסה רק לבסס את מעמדו לקרוע את שלומפי ממני, המשיך בהתאהבות קשה בי ☺ והסתיים בכבוד (הדדי, כאמור). אני לא מפריעה לספסל וספסל לא מפריע לי, שנינו מכירים בצורך הקיום של השני, ומשתדלים להתקיים במקביל.

אז נכון, אהבה גדולה אין פה, אבל בהחלט יש רגש חם של מחויבות ואחריות. אני עדיין לא מבינה כלום (ומי שלא מאמין שיסתכל במבחן שערך לי שלומי, נכשלתי כשלון חרוץ), וכבר לא מתיימרת להבין. אמנם פה ושם משתלט עלי המוח הזוחלי שלי שמבקש לחסל את ספסל בנשיכת ראש אחת, אבל לרוב מצליח ההיגיון לגבור עליו, עד הפעם הבאה.
כמו שההתנהגויות של בני האדם נובעות מכל חלקי המוח, לפעמים אנחנו בעלי דם קר, לפעמים בעלי רגש ולפעמים פועלים בהגיון ובתבונה, כך גם אצלי מתקיימות עד היום כל התחושות שתיארתי בפניכם כאן, אבל מעל כולן, תמיד יהיה הכבוד.

אז לרגל עשור לספסל, אני מתחייבת בזאת לפרגן, לתמוך ולהמשיך לכבד את האתר המדהים הזה, שממשיך להתקיים כנגד כל חוקי הטבע, תודות למסירות ולמחויבות אמיתית של איש אחד (ועוד הרבה אנשים טובים שעוזרים), יקר ואהוב, האדם שלו אני נשואה, באושר ועם הרבה גאווה. שלומי








כתבות אחרונות באתר
Print



ארכיון טורים



© כל הזכויות שמורות
cker();