צילום: גלעד חזון



נעים להכיר: נועה שמשי
שי ברק ,01/04/2016

היא עוד לא בת 15, אבל נועה שמשי כבר חתומה על אחד ההישגים הגדולים של רמת השרון בעשור האחרון. הגארדית שסיימה עם דאבל-דאבל במשחק בו זכתה קבוצתה בגביע, היא מהדור שמחזיר את המחלקה לימיה הגדולים. שמשי מצידה בצניעות הגדולה שלה מספרת על החברות שלצידה והמאמנים שגורמים לה להנות מהכדורסל ולהמשיך בו, ובכנות ובגרות מדברת על המצב בענף ועל התחושות בעקבות שביתת השחקניות. ראיון ראשון ומיוחד.

שנת 2008 היתה האחרונה בה זכתה רמת השרון בגביע, אלה היו השנים של אביגיל כהן, עליסה וייץ ואחרות. אחריהן הגיעו שנים קשות לאגודה שגידלה לא מעט שחקניות לענף, הקבוצות הצעירות ירדו לליגות המחוזיות והשם רמה"ש התרחק מהבמה המרכזית. בשנתיים האחרונות מתחילה פריחה מחודשת, הקבוצה חזרה ובגדול, היא שוב בין 4 המועדונים המובילים בארץ כיום ולפני שבוע וחצי גם קטפה תואר ראשון מזה 8 שנים.
נועה שמשי, מגיבורות הניצחון בגמר הגביע, היתה בת 7 בפעם האחרונה שהקבוצה היתה בשיא, זו היתה השנה הראשונה שהתחילה לשחק כדורסל וכילדה היא זוכרת את השמות מאז, בעיקר כזיכרון ילדות. היום היא בתפקיד יוצרת החלומות לכל דור השחקניות החדש שגדל ברמת השרון, אבל היא בצניעותה מייחסת את ההצלחה לצוות האימון ולחברותיה לקבוצה. "בכיתה ג' כשהתחלתי לשחק כדורסל, עשיתי את זה כי נהנתי והיה לי כיף, לא הכרתי את האגודה שנרשמתי אליה ואת העבר המפואר".

מתי פעם ראשונה שנחשפת לעובדה שאת שחקנית בסוג של "מכבי תל-אביב" של כדורסל הנשים, מבחינת עבר והיסטוריה מפוארת?
עד כיתה ה' שיחקתי גם טניס וגם כדורסל. אלה היו חוגים שאהבתי ללכת אליהם, אבל בכיתה ה' זה כבר הפך להיות עמוס מדי והייתי צריכה לבחור. בחרתי בכדורסל בגלל הקבוצתיות שבספורט הזה. במקביל התחלתי להתעניין יותר, להכיר יותר את הענף ולראות משחקים. באותה שנה אימן אותנו גם הבן של אורנה אוסטפלד, אז למדתי להכיר גם את אורנה, הלכתי עם חברות למשחקים, נוצר החיבור והפכתי לאוהדת.


אז את בטח כבר הבנת שעד לפני מספר שנים האגודה היתה מהמובילות בכל הגילאים, יש עליכן היום לחץ להחזיר אותה לשם?
אין לחץ כזה. האמת שבכלל לא דיברו איתנו על זה עד שזכינו בגביע. אחרי הניצחון שאלנו את גלית מוסאי מתי הפעם האחרונה שהקבוצה היתה במעמד כזה, והיא ענתה שלפני 8-9 שנים.


גם בלי כל המטען ההיסטורי זו דיי הצלחה מסחררת שלכן, לפני שנתיים קבוצה בליגה המחוזית והשנה כבר גביע. איך עשיתן את זה?
בשנה שעברה חזרנו לליגה הלאומית וישר התברגנו בצמרת וסיימנו במקום השלישי, זו היתה תחושה נהדרת, זה נתן לנו דחיפה שאפשר להגיע רחוק ולהצליח, כי באנו משום מקום. בעקבות העונה שעברה גם התחילו להגיע בנות ממקומות אחרים והשנה אנחנו כבר 16-17 בנות באימון ולא 7. עד לפני שנה הייתי משחקת עם הגדולות יותר, כי הסגל היה קצר ועכשיו יש לנו גם נערות ב' מחוזית וגם נערות ב' לאומית. מבחינתי רק עכשיו התחילו לשמוע עלינו.


איך עושים את המעבר הזה מקבוצה שעולה דרג לקבוצת צמרת שמתמודדת על תארים?
זה שינוי רציני. אם פעם היינו באות להתמודד, השנה אנחנו באות לנצח כל משחק ולא להגיד "שיחקתי". אנחנו יודעות שאנחנו יותר פייבוריטיות משנה שעברה ויש לנו גם יותר ציפיות מעצמנו, אבל אין לחץ. המאמנים תומכים בנו וכל הזמן משדרים לנו שלא חייבות לנצח אלא שאם נהנה ונשחק כמו שאנחנו יודעות, הניצחונות יגיעו. יש תחושה של אמונה בנו – שאם נרצה נצליח.




השביתה לימדה אותי שאולי אני רוצה לשאוף הכי רחוק וגבוה שאני יכולה ולא תמיד זה יהיה קשור רק בלשחק כדורסל – זה מעציב (צילום: גלעד חזון)



"אפשר לזכות גם באליפות"
נועה שמשי (כמעט בת 15, 1.68) משחקת העונה גם בנערות א' וגם בנערות ב' ברמת השרון. בשתי הליגות הקבוצה התברגה במקומות 2-3 ותתמודד החל ממאי על האליפות. במקביל העפילה גם לגמר גביע נערות ב', נגד הפועל ראשון לציון. המשחק התקיים כמשחק מוקדם לגמר גביע המדינה לנשים ורמת השרון שלטה בו מהפתיחה. שמשי היתה שם מהפתיחה עבור קבוצתה ויחד עם שירה מאור ועמנואל שניצר היו מהבולטות במגרש והובילו את הקבוצה ליתרון 19-5 מוקדם ברבע הראשון. ראשל"צ אמנם חזרה ברבע השני, אבל במשך 40 דקות לא שמטה רמה"ש את היתרון וזכתה בגביע. שמשי סיימה עם דאבל-דאבל ומשחק מצוין עם 10 כדורים חוזרים, לגארדית, שנתנה משחק לחימה ענק.

סכמי לי את החוויה.
בהתחלה פחדתי, כי לא היינו אף פעם במעמד כזה, בגלל שגם האגודה לא היתה, אז גם לא ממש יצא לי לחוות אירוע כזה או לראות בנות שאני מכירה מתמודדות בכזה מעמד. זו היתה חוויה מיוחדת, פתאום יש הרבה אנשים שמסתכלים והגביע עומד לידך, אבל אחרי ההתרגשות אמרתי – טוב, הגענו עד לכאן מה יש להפסיד. היה את החשש שלא אצליח להתרכז במשחק אלא רק בקהל, ושלא אדע מה לעשות – אבל איך שהתחיל המשחק הצלחתי להתנתק מהקהל ומכל המסביב ושמעתי רק את מי שאיתי על המגרש וההוראות של רן המאמן. זו היתה הרגשה טובה.


איך מתמודדים עם הלחץ?
הלחץ התחיל עוד בבוקר, כשאחת הבנות כתבה שהיא לחוצה ואין לה איך להעסיק את עצמה עד למשחק. החלטנו כל הבנות ללכת יחד לאכול ארוחת בוקר ומשם הלכנו לבית של אחת השחקניות והיינו יחד כל הזמן עד שעלינו לשחק.


אז בסך הכל זו היתה חוויה חיובית? גילית שאת שחקנית למעמדים גדולים?
סוג כזה של חוויה נותן את הרצון לשאוף ולהגיע לשחק במקום שכל משחק יבוא כזה כמות של קהל וזו תהיה האווירה באופן קבוע ולא חד פעמי. בסך הכל נהנתי, וכן הרגשתי בנוח אחרי שהשתחרר הלחץ.


אתן דיי שלטתן במשחק מתחילתו, הרגשתן שזה המשחק שלכן?
לא כ"כ הסתכלתי על התוצאה במהלך המשחק, כי בכדורסל גם יתרון דו ספרתי יכול להתהפך ברגע וזה כמעט קרה. גם כשפתחנו טוב ברבע הראשון אז ברגע אחד הן חזרו. כל הזמן נלחמנו, גם כשההפרש היה משמעותי. אני לא חושבת שהבנו שאנחנו לוקחות את הגמר ושהגביע שלנו עד שנשארה דקה לסיום והובלנו ב-15 הפרש, אז הורידו אותי לספסל ושם הבנו שניצחנו ושזה שלנו, היינו בשוק.


ואז נגמר המשחק, זכיתן ו....
היה ממש כיף! אמנם לא חגגנו עדיין בצורה רשמית כי חלק מהבנות נשארו לראות את גמר הנשים ולמחרת היו שחקניות שנסעו לחו"ל אז דחינו את החגיגות לזמן שכולן יחזרו.


מה היה 'סוד ההצלחה'?
אנחנו השנה הרבה בנות וזו קבוצה מאד מאד מגובשת. אנחנו 9 שחקניות שכל הזמן ביחד וכל אחת תורמת את החלק שלה. אני לא חושבת שיש מישהי אחת מעל אחרת, באמת כולנו יחד וזה נותן הרגשה טובה וביטחון שאם אני אפול תהיה מי שתרים אותי. גם בגמר ידעתי שאם לא ילך לי יעזרו לי לחזור או להיכנס למשחק ויחפו על מה שאני עושה.


איך רן רונטל המאמן? מה החלק שלו בהצלחה?
רן מאמן טוב, הוא כבר 3 שנים מאמן אותי וחלק מהחוויה הטובה שיש לי בכדורסל זה בזכותו, הוא חלק מאיתנו ויש לו חלק משמעותי בזכייה, הוא מחבר אותנו ורואים את זה גם באימונים וגם על המגרש. גם לגלית יש חלק חשוב, האימונים רוב הזמן משותפים נערות א' ו-ב' אז כששניהם יחד זה גם משפר ועוזר.


שנה הבאה אפשר לשחזר את ההישג?
יהיה לא פשוט, רק אני ועמנואל (שניצר, ש.ב) נמשיך בנערות ב', זה יהיה יותר קשה, אבל ננסה לשמור עליו.


ועוד השנה, אפשר יהיה לקחת עוד תואר?
אפשר לקחת גם את האליפות, אני מאמינה. עד השבוע היינו במקום הראשון בליגה, כרגע אנחנו במקום השני, אבל לא משנה מי שתהיה היריבה שלנו נצטרך להתמודד מולה ולנצח. את כולן כבר ניצחנו השנה אז הכל אפשרי, גם דאבל.




אנחנו 9 שחקניות שכל הזמן ביחד וזה נותן הרגשה טובה וביטחון שאם אני אפול תהיה מי שתרים אותי (רמת השרון עם הגביע, צילום: גלעד חזון)



" מאמינה שיהיה פה טוב "
שמשי, היא אחת מ-4 אחים בת לאם שהיתה אלופת הארץ בטניס בצעירותה. זו הסיבה שגם החלה לשחק טניס, אך נמשכה יותר לכדורסל. היא אתלטית ברמה הכי גבוהה וזה מתבטא גם בתואר אלופת הארץ בריצה. היום גם אחיה הצעירים החלו לשחק כדורסל ונעזרים באחות הגדולה. "המשפחה שלי הכי תומכת שיש, הם מנסים לעזור בכל מה שאפשר, הם מלווים אותי למשחקים גם לסלובניה, כשהייתי בנבחרת אתנה ג'וניור, הם הגיעו".

איך זה לשחק ב-2 מסגרות?
ממש כיף, הרבה יותר כיף. אני לפעמים מחכה יותר למשחקים בנערות א', שם יש עלי פחות לחץ כי אני יודעת שאני לא שחקנית מרכזית ומצד שני כל הזמן יש את הרצון להוכיח שאמנם אני קטנה ומשחקת עם הגדולות, אבל רוצה שהתייחסו אלי כמו אחת הגדולות גם באימונים וגם במשחקים, להפתיע. מעבר לזה, שם אני גם יכולה לראות שחקניות ברמה גבוה משלי ולהבין לאן לשאוף ומה צריכה לשפר.


את מבינה מאיפה באה הביקורת שאומרת ששני משחקים בשבוע הם יותר מדי לשחקנית?
אני דווקא חושבת שזה רק עוזר. גם אם לפעמים זה בא במקום אימון, לדעתי זה נותן יותר נסיון. גם אם אני על הספסל לראות מהלכים וסיטואציות זה גם מלמד ומשפר. שני משחקים בשבוע בעיקר עושים לי חשק לעוד.


שנה הבאה גם תהיה מסגרת נוספת, אליפות התיכונים.
נכון. מבחינתי זה יהיה עוד זמן עם החברות שלי מהכדורסל, איתן אני מבלה כבר שנים על המגרש ושנה הבאה נלמד ביחד וכן, יש גם את הרצון להחזיר את התיכון להצלחות וגם זה עוד יקרה.



" הגמר היה חוויה מיוחדת, פתאום יש הרבה אנשים שמסתכלים והגביע עומד לידך והיה את החשש שלא אצליח להתרכז במשחק אלא רק בקהל – אבל איך שהתחיל המשחק הצלחתי להתנתק מהקהל ומכל המסביב ושמעתי רק את החברות שאיתי על המגרש וההוראות של המאמן"




דיברנו הרבה על הטוב, אבל אני חייב לשאול לדעתך - כמי שמשחקת בליגת נערות ב', את לא מרגישה שיש הבדלים קיצוניים מדי בין קבוצות הצמרת לאחרות?
אני מסכימה שאין הרבה קבוצות שהן באמת חזקות, אבל גם במשחקים נגד יריבות פחות טובות אנחנו עדיין משחקות את המשחק שלנו, מנסות לבצע את התרגילים הכי טוב שיודעות לקראת המאבקים בצמרת.


זה מבאס?
אני מעדיפה לשחק משחק קשה ואפילו להפסיד ליריבה חזקה מאשר לנצח ב-70 הפרש. כי אני מרגיש שנתתי הכל והתמודדתי עם אתגר ולא שהמשחק היה שלנו מהפתיחה, אז כן יש סיטואציות שזה מבאס.


בקיץ האחרון היית בנבחרת אתנה ג'וניור מה עשתה לך החוויה?
היינו עם הנבחרת עד גיל 14 בסלובניה, היה מטורף זה נתן לי פוש שאני רוצה להמשיך לשחק ולהשתפר. ראיתי את הכל מזווית אחרת. לשחק מול ספרד פתאום זה לא עוד סתם משחק קשה, זו רמה שונה לגמרי ודרך משחק אחרת. זה חשף אותי לרמה העולמית והיא לא מה שאנחנו מכירות מהליגה. אני לא יכולה ללכת ולקלוע לייאפ כל פעם שרוצה והבנתי שחייבת לעשות התאמות למשחק שלי.


מה המסקנות שחזרת איתן לארץ?
שאני צריכה לעבוד ולשפר אלמנטים במשחק שלי כדי להיות מוכנה לרמות הגבוהות יותר וחייבת ליישם את זה גם בליגה שלנו. כשיש משחקים קלים יותר, אני מנסה לעבוד על הדברים שאני צריכה לשפר ולהוסיף דברים חדשים. אם באירופה קשה להיכנס פנימה, אז מנסה לעשות דברים אחרים. במשחקים הקשים נגד יריבות הצמרת עדיין חייבת לתת את כל מה שאני יודעת וטובה בו כדי שננצח, אבל במקביל גם אכניס את הדברים החדשים כדי להגיע לרמה גבוהה יותר.


בקיץ הקרוב נבחרת הקדטיות?
אני מקווה שאמשיך לקדטיות, אתן הכל כדי להיות שם. בא לי להיות בנבחרת, היה לי כיף בשנה שעברה ורוצה לקחת חלק גם השנה. החוויה ליד השחקניות האחרות, לשחק איתן וללמוד מהן, היא מדהימה.


לאן את שואפת?
כמובן שהכי גבוה שאפשר. האמת שאני לא יודעת להגדיר יעד היום. אני משחקת כל עוד אני נהנית ולא חושבת לאן רוצה להגיע.


מתי תחליטי?
שאלה טובה כשהייתי קטנה יותר והסתכלתי על השחקניות הבוגרות רציתי להיות כמוהן, למשל שי דורון. שי גם הגיעה להרצות לנו לא מזמן, כחלק מהרצאות שהמאמנים מביאים לנו מדי פעם שיעזרו לנו להכיר את הענף מאד זוויות. סיפרה לנו שהיא התחילה ברמת השרון ואם היא התחילה כאן והגיעה הכי רחוק אז גם אני יכולה להגיע לשם.


ובמקביל לכל זה היה את הסיפור של השביתה - כמה התעניינת בכל מה שהלך בענף?
קראתי את כל הפוסטים של השחקניות והדברים שסיפרו. אני חשבתי שהמאבק חשוב אבל גם רציתי שיחזרו לשחק, גם כי רציתי לראות משחקי כדורסל וגם כי לא ידעתי כמה זה יעזור. מהצד שלנו, של הבנות שמשחקות כדורסל, זה לא נראה הכי אידיאלי שיש. מצד אחד החברים באים לראות משחקים שלי והחברות מקנאת שיש לי את הכדורסל בחיים, אבל מצד שני אני רוצה לשאוף הכי רחוק וגבוה שאני יכולה ולא תמיד זה יהיה קשור רק בלשחק כדורסל – זה מעציב. מעציב אותי ששחקניות צריכות להעלות פוסטים ולבקש את הדבר שהוא הכי מובן מאליו ומצד שני גאה להיות חלק מספורטאיות שלא מוותרות על דברים שחשובים להן גם מחוץ למגרש. הן נלחמו על עקרונות כמו שנלחמות על המגרש. זו גאווה.


זה יהיה גם העתיד שלך?
כנראה שכן. אני מקווה שהמצב ישתפר לפני שאני אצטרך להתחיל להילחם בפייסבוק או בכל מקום אחר, אבל אני מוכנה לזה ואני יודעת שאם כולם ימשיכו להילחם אז גם אם לא בתקופתי, אז עבור הבנות שיגיעו אחרי אולי נצליח להבטיח שהן לא יצטרכו להיאבק, רק לשחק.


אז את אופטימית ואומרת שהשחקנית צריכות להמשיך ולשחק...
כי יום אחד יהיה פה טוב.











כתבות אחרונות באתר
Print






© כל הזכויות שמורות
cker();