(צילום: מטי קלינגר)


הזמן שלה? - ראיון עם קטיה אברמזון
שי ברק ,26/10/2013

אחרי שנתיים מוצלחות ברומניה, היא שוב איתנו. בדרך לאתגר הבא שלה קטיה אברמזון מגיעה לאשדוד עם מטרות ברורות, להוכיח שהיא שחקנית מובילה בארץ ולחזור לאירופה, אם אפשר כשחקנית של אשדוד. לכבוד פתיחת העונה, אברמזון מדברת על הכל. קטיה כמו שעוד לא הכרתם

קטיה אברמזון, רק בת 26, אבל כבר ברזומה שלה מופיעות אליצור רמלה (פעמיים דאבל), רמת השרון ומהשנה גם מ.ס. אשדוד. בין לבין הספיקה לשחק ביוון, להגיע לגמר גביע ברומניה ועד היורוליג במדי שופרון. אברמזון גם נמנית עם סגל נבחרת ישראל, באופן קבוע, מאז גיל 20 (במקביל לנבחרת העתודה), אז איך זה שעדיין אינה נתפסת בשורה אחת עם השחקניות המובילות בישראל?

את אברמזון זה לא מטריד, היא אף פעם לא חיפשה את אור הזרקורים, הילדה שגדלה בכרמיאל ואותרה ע"י רפי בוגטין בתקופת הזוהר של העיר, הנערה שעברה לאבן יהודה ללמוד כדורסל מגדול המאמנים הישראלים, רלף קליין, פשוט אוהבת כדורסל ועוד יותר מכך, אוהבת לשחק כדורסל.
יחד עם זאת, השנה, כשחוזרת לישראל אחרי סיבוב שני באירופה, היא כבר מצהירה שהעונה שמה לה ליעד להיות שחקנית ישראלית מובילה בקבוצתה, לא לפני שמתקנת, "הקבוצה מבחינתי היא מעל לכל, אני קודם כל באה לעזור לקבוצה ואתן מה שהיא צריכה ממני, אבל אני גם באה לאשדוד לעשות את המקסימום ולהראות שהתבגרתי, שאני יכולה להוביל את הקבוצה ולקלוע מספר דו ספרתי של נקודות".

כששיחקה ביוון, אגב, סיימה אברמזון כקלעית השמינית בטיבה בליגה עם 16.4 נקודות בממוצע, ובמקום החמישי בהורדת כדורים חוזרים (9.8 בממוצע), בעונתה הראשונה ברומניה סיימה בממוצע נקודות 14.3 למשחק.
זו הזדמנות מצוינת לבדוק עם השחקנית שהיתה שם ופה (ושוב שם), האם הדשא מעבר לים ירוק יותר?

שחקנית צעירה, בת 22, בוגרת מחלקת כדורסל קטנה באבן יהודה ומשחקת בחולון, בקיץ אחד לוקחת את עצמה ועוברת לשחק באירופה, לא מהלך שרואים בישראל כל יום – זו היתה החלטה להפוך את הכדורסל לקריירה?
כשנסעתי לחו"ל לא נסעתי בשביל כסף, אלא לנסות משהו חדש, זה גם היה השיקול בשנה שאחרי לעבור לקבוצת יורוליג. האתגר היה המניע בשנים הראשונות שלי באירופה ולא השכר או מחשבה על קריירה. רציתי לחוות משהו חדש, להגיע למקום שאין הרבה שחקניות ישראליות שהיו בו.


אז בעצם מדובר בהגשמת חלום?
קודם כל מדובר ברצון להוכיח, להוכיח ששחקנית ישראלית צעירה, כזו שאולי עוד לא הגיעה לשיא בישראל ולא מיצתה את כל האפשרויות כאן, יכולה להצליח גם באירופה. נסעתי ליוון, זו אולי לא היתה הקבוצה הכי טובה, אבל זו היתה חוויה מדהימה. עשיתי שם דברים שלא עשיתי בארץ, שיחקתי כדורסל והוכחתי לעצמי שיכולה לשחק, לקלוע, שלא חייבת לחפש קודם את המסירה לזרות כדי לעשות סל, שאני בעצמי יכולה ללכת לסל.
בגלל שלא שיחקתי בקבוצה מהדרג הראשון, המטרה הבאה שלי היתה כן לשחק בקבוצה כזו, נסעתי להונגריה, שם היה לי חוזה לתקופת היורוליג, כי בהונגריה אין צורך בכל שחקניות החיזוק לליגה ההונגרית, זה חוזה די מקובל, ששמחתי לקבל כי סיפק לי הזדמנות לטעום מהיורוליג.
אבל לשאלתך, לעניין הפיכת הכדורסל למקצוע, מהרגע שעברתי לאבן יהודה, קיבלתי את ההחלטה לקחת את הכדורסל בצורה הכי מקצוענית שיש. רפי (בוגטין, ש.ב.) הביא אותי לענף ונתן לי את הצ'אנס הראשון, רלף כבר הכניס אותי למסגרת, מאז אני בעצם שחקנית מקצוענית, גם אם לא תמיד חיפשתי את הכסף. ביוון למשל שיחקתי חצי שנה בחינם, המצב הכלכלי של הקבוצה לא היה מספיק טוב ובמשך חמישה חודשים לא קיבלתי שכר. שחקניות אחרות אולי היו מוחות ועוזבות והיתה לי את האפשרות אבל כיוונתי הלאה, היה לי חשוב ולהישאר שם ועובדה שנה אחרי זה חתמתי בשופרון.


איך זה להרגיש זרה?
לפעמים זה אפילו קל יותר מנטאלית, כשאת מגיעה כזרה המאמנים תומכים בך ונותנים לך לזרוק ואומרים לך שחייבת להוביל, זה בונה אותך. שם את שומעת הערות כמו, אני הבאתי אותך בשביל שתזרקי ותעשי נקודות ולא שתמסרי. זה עושה לך טוב כשמאמן בא ואומר את זה, לגמרי הפוך מהארץ. מצד שני יש גם את הלחץ שאם את לא עומדת בציפיות חותכים אותך ופתאום את בלי קבוצה.

ההחלטה של אברמזון להיות מקצוענית השפיעה לא רק עליה, אלא על כל משפחתה. אימה ואחותה עברו יחד עם קטיה להתגורר במרכז בעקבות החלטתה לשחק באבן יהודה. בהתחלה לאימה היו חששות מהעובדה שהילדה שלה תגדל להיות שחקנית כדורסל (כמו סבתה), אבל כשהבינה שזה הכיוון שבחרה, כל המשפחה עמדה מאחוריה ומאז תומכת בה, מלווה אותה ונותנת לה הכל כדי להצליח "אני חייבת המון למשפחה שלי ומודה להם שהם כ"כ תומכים בי. שחקנית כדורסל במיוחד ישראלית חייבת את התמיכה של המשפחה שלא פעם זו גם תמיכה כלכלית, כדי להיות שחקנית מקצוענית צריך בארץ להתאמן אקסטרה מעבר לאימונים ובד"כ זה עולה כסף ולא לכולן יש".


איזה אקסטרות את לקחת?
מהרגע שהגעתי לאבן יהודה, מעבר לאימוני הכדורסל עם הקבוצה היו לי אימונים אישיים עם רלף קליין שאימן אותי שם. עבדתי גם באופן פרטי תוך כדי העונה ובקיץ עם חנוך מינץ, אחד המאמנים האישיים הכי טובים שיש, לדעתי אם היתה לו סבלנות איתי אז עם כולן יהיה לו (צוחקת).
התחלתי ללכת באופן קבוע לחדר כושר, היה לי ברור שאני רוצה להיות מקצוענית ולהיות מקצוענית זה אורח חיים, לחיות סביב הכדורסל. למזלי זה גם משהו שאני אוהבת, אני רואה המון כדורסל בטלוויזיה, קוראת באינטרנט, בפורומים בכל מקום. בהתחלה כדורסל לא מכניס כסף, לכן חייבים לעשות את הכל מאהבה ולא כי זו חובה.
מי שעובד איתי הרבה זה גם הבן זוג שלי, שהיה שחקן כדורסל בעצמו. אנחנו כבר 6 שנים ביחד, הוא מעורב בקריירה שלי, עוזר לי להתקדם לשפר דברים במשחק שלי וכשצריך מכניס אותי למשטר אימונים.


העבודה הנכונה מעבר לאימונים, בניית אורח החיים הספורטיבי אלה ערכים שאת סיגלת לעצמך בעקבות ההחלטה? כי זה דיי נדיר לישראלית משטר עבודה כזה בגיל צעיר.
אני לא יודעת עד כמה הבניה שלי היא נכונה ושלמה, אני כן עובדת ברצינות ובחדר כושר ומתייחסת בצורה מקצוענית למקצוע, אבל צריך גם להקפיד על תזונה נכונה, טיפול נכון בגוף, זו התמדה לא פשוטה.
נועה גנור, למשל, היא דוגמא למקצוענית לכל דבר, היא צריכה להיות מודל לחיקוי עבור שחקניות צעירות. שחקנית שאוכלת נכון, עובדת נכון על חיזוק הגוף וכמובן כל הזמן מתקדמת מבחינת הכדורסל שלה.



קטיה אברמזון, בנבחרת העתודה. "כל שנה אני מציבה לעצמי מטרה אישית, בנבחרת העתודה הייתי 3 פעמים טופ-ריבאונדרית, השנה הצבתי לעצמי מטרה להוכיח שיכולה להוביל ולקלוע" (צילום: פיב"א אירופה)




ועדיין את מרגישה שרק בחו"ל עשית את קפיצת המדרגה האמיתית שלך, מה נתנה לך השנה ביוון?
בעיקר בביטחון במשחק. בישראל בגילאים שלי את קודם כל צריכה לעזור לזרות, הישראליות הן משלימות. ביוון אני הייתי הזרה, ציפו ממני להוביל, הייתי צריכה לעשות גם התקפה בנוסף להגנה וזה נותן לך את הביטחון, את מקבלת את ההזדמנות, לוקחת על עצמך ויכולה להראות גם לאחרים אבל בעיקר לעצמך מה יש לך. מנטאלית, התבגרתי שם..


ומה לגבי הכדורסל?
למדתי המון כדורסל, בעיקר מהמאמן הסרבי שאימן אותי , הוא היה קשוח מאד אבל גם סבלני וקפדן, היה לוקח אותי באופן אישי, מסביר ומתקן איתי אלמנטים שלא היו נכונים במשחק שלי זו היתה ההתקדמות הגדולה שלי.
בחו"ל את גם מתחילה להבין את הנושא של האורח החיים המקצועני והשמירה על הגוף. את רואה שם שחקניות זרות שמשחקות ואת צריכה להתמודד איתן, להיות בכושר פיזי ברמה הכי גבוהה.
בשופרון, כקבוצת יורוליג היה משטר מאד נוקשה, מתי לקום בבוקר, מה אוכלים ואיך אוכלים, כל שבוע היו מודדים את המשקל. בחדר כושר העבודה היא בליווי והשגחה של המאמן שמסתכל עליך וסופר לך , ואת עושה את הכל כי לידך אנג'ל מקואטרי מתאמנת ואת מסתכלת עליה וזה נותן את המוטיבציה.
היו לנו שם גם 2 אימונים ביום, סה"כ כמעט 5 שעות אימון בכל יום, גם בערב שיש בו משחק, אחרי המשחקים היינו, כמעט באופן קבוע, נוסעות לעשות אימון.
כך היה גם ברומניה. שם, למשל, היה לי מאמן צ'כי שכל בוקר באימון קליעות דרש 300 זריקות ועמד לידך וספר לך, בלי 300 זריקות את לא עוזבת את המגרש. רק ככה משתפרים.


ואז את מגיעה לישראל וממשיכה להתאמן באותה צורה, הרי אין פה אותה כמות אימונים ואותה מעטפת שקיבלת בהונגריה?
חייבים בארץ לעבוד קשה ולעשות אימונים מעבר לאימוני הקבוצה, מגיעות לכאן זרות שבגודל ובפיזיות הן פי שתיים ממך, בלי לעבוד מעבר אי אפשר להצליח.
זה גם נכון שבארץ יותר מסובך, לא תמיד יש לנו את המתקנים לעשות את האימונים באותה צורה וקצב. האולם באשדוד, כמו ברוב הארץ, זה אולם של בית ספר, יש בו חוגים ולא תמיד הוא פנוי, לשופרון היה אולם מיוחד משלה, שחקנית היתה יכולה להגיע מתי שהיא רוצה, להתאמן ולזרוק. אבל בהחלט יש פה את הכלים להמשיך ולהשתפר.
אני לא מקבלת את העניין הזה שאין לנו כישראליות את היכולת להתמודד עם זרות או שצריך חוקים מיוחדים כדי לתת לישראליות הזדמנות לשחק, מי שמחליטה להיות מקצוענית, הולכת לחדר כושר, מתאמנת נכון ומנהלת אורח חיים כזה גם תצליח להתמודד עם הזרות כאן.
גם לגבי האימונים, לפעמים המאמן כן מוצא לך אולם לזרוק בו ואז את צריכה להחליט אם את הולכת או לא, הכי קל לוותר אבל זו אחריות שאת לוקחת על עצמך בכך שהחלטת להיות מקצוענית.


איך הרמה של האימונים באשדוד?
האמת שאלי מכין אותנו לעונה ברמה גבוהה מאד, האימונים הם בקצב ריצה, הרבה משחקים, אין כמעט רגע שעומדים, אנחנו 12 בנות טובות אז יש אינטנסיביות. כל אימון הוא שעתיים וכשצריך עושים יותר מאימון אחד. כדי לקחת את גביע ווינר עשינו שני אימונים ביום שבת שלפני חצי הגמר, זה משהו שלא ראיתי עדיין בישראל.


אם כבר אשדוד, איך התחושה לחזור לארץ?
האמת, זו לא היתה החלטה קלה. אחת הסיבות שהקשו על החזרה היא שבארץ נשמעת הרבה ביקורת על הקבוצות ששיחקתי בהן בחו"ל, הרמה שלהן, אני חושבת שזה קצת לא הוגן. אולי רומניה היא לא תורכיה, אבל כמות הישראליות שעשו את הצעד הזה ויצאו לשחק מעבר לים וכמה שנים רצוף הן בודדות, יש היום 3 שחקניות שמשחקות באירופה ולשמוע את הביקורת שרומניה כאילו 'לא נחשבת' זה לא נעים. בסופו של דבר בליגה רומנית לכל קבוצה יש 5-6 זרות ולפחות קבוצה אחת ביורוליג ואחת ביורוקאפ באופן קבוע.
גם השנה יש את אוריאן אמסלם שיצאה לשחק בשוויץ ואני גם שומעת את אותם קולות ששמעתי אז, מן זלזול בליגות האחרות, אני לא חושבת שיש לזה מקום פה.
אני לא מרגישה שמיציתי עדיין את הפרק שלי באירופה, אני רוצה לחזור ולשחק בקבוצה שמתמודדת באחת הליגות האירופאיות יורוקאפ או יורוליג. בקיץ היו לי מספר הצעות מתורכיה ורומניה, אבל המו"מ לא הבשיל לחוזה ובאיזשהו שלב קיבלתי את ההחלטה לבדוק בישראל. התייעצתי עם שירן צעירי, נועה גנור ועם לירון כהן, שמייצגת אותנו בגדול שנה אחרי שנה בחו"ל, שהן חברות שלי. ידעתי שאם אחזור לארץ זה רק לקבוצה גדולה עם מטרות ברורות לאליפות, אשדוד עשתה רושם של המועדון שמתאים למה שאני מחפשת, ואני ממש לא מצטערת שחזרתי.

באשדוד מצאתי אגודה מסודרת, אנשים שאכפת להם שדואגים להכל ועושים את המקסימום עבור השחקניות, שחקניות טובות וגם העיר עצמה, עיר שמאד אוהבת ספורט ואת הכדורסל, לכל אימון כמעט מגיעים אוהדים זה מרגיש טוב.
חוץ מזה אולי באשדוד אני אמצא את אירופה שאני מחפשת, אם הקבוצה תגיע לאירופה בשנה הבאה ותתמודד בה, אני אשמח להישאר, כמובן אם ירצו אותי.


ואיך הקשר עם אלי רבי, שמלווה אותך כבר די הרבה שנים כמאמן פה בארץ?
אלי הוא באמת המאמן שאימן אותי הכי הרבה שנים בישראל. הוא בן אדם טוב, חבר במגרש ומחוץ למגרש. הוא אדם שאי אפשר לריב איתו. הוא מבין אותי ואת הראש שלי וגם לפני משחקים מנסה למצוא את הדרך להגיע אלי, להרגיע אותי ולתת לי ביטחון. הוא מאמן שאפשר לדבר איתו ואין פה בארץ הרבה כאלה.



אני לא מקבלת את העניין הזה שאין לנו כישראליות את היכולת להתמודד עם זרות או שצריך חוקים מיוחדים כדי לתת לישראליות הזדמנות לשחק, מי שמחליטה להיות מקצוענית ומנהלת אורח חיים כזה גם תצליח להתמודד עם הזרות כאן. אבל כדי להצליח, אנחנו כישראליות חייבות לעשות אקסטרה על האימונים ולא לכולן יש את האמצעים לכך. (צילום: אלונה חליוא)




אחרי 4 שנים בחו"ל (עם הפסקות), שהרגשת בהם איך זה להיות זרה, עם כל האגו והיחס המיוחד, את חוזרת לארץ כמעט בשקט, בלי רעש גדול או אבק כוכבים.
אין לי אגו ובישראל אני לא מרגישה סטארית. זה אולי האופן שבו גדלתי תמיד לצד זרות בכירות יותר, כשגם בנערות אף פעם לא הייתי הכוכבת, ב"הדסים" למשל היתה את נוסל שסומנה כדבר הבא. אני לא מחפשת את ה"פרסום" או שהפוקוס יהיה עלי, נכון שבחו"ל זה היה, היו מתקשרים אלי עיתונאים, עושים ראיונות, כותבים עלי ופה זה פחות, אבל אני לא מחפשת את כל זה, יש לי דברים שרוצה להוכיח לעצמי, מטרות שמציבה לעצמי וחשוב לי להשיג אותם.


איזה מטרות למשל?
להיות שחקנית ישראלית מובילה בקבוצה. אני חושבת שהשנה אלי וההנהלה תומכים בי כשחקנית מובילה ורואים אותי באופן הזה, אני מבחינתי עברתי תהליך התבגרות בשנתיים האחרונות בחו"ל, אני חושבת שאני יכולה להיות כזו.
יש לי גם מטרה להוכיח שאני יכולה להביא לארץ את האלמנטים ששיפרתי בחו"ל. עד היום בנבחרת תפקדתי כ-4, השנה בסגנון משחק של אשדוד אני מתופקדת 2-3, שזה גם מה ששיחקתי בחו"ל, ומהעמדה הזו אני יכולה להנהיג ולהגיע למספרים דו ספרתיים, השנים באירופה הוכיחו לי שאני מסוגלת והאימונים פה בארץ נותנים לי את הביטחון לנסות ולהביא את זה לראשונה גם לקבוצה ישראלית שאני משחקת בה.


סיפרת על הקשר עם התקשורת בחו"ל, כתבות וראיונות, איך החשיפה שם לעומת כאן בארץ?
במקום ששיחקתי בו בהונגריה, כל העיר חיה כדורסל נשים, 3000 איש בכל משחק, כל יום כתבות בעיתונים, הם חיו כדורסל נשים. ברומניה, זו היתה קבוצה של האוניברסיטה, לא היתה קבוצת כדורגל אז כל העניין היה בנו, עד היום אוהדים כותבים לי ומתעניינים.
יצא שבערים ששיחקתי המודעות לכדורסל נשים היה יותר גבוה מאשר בארץ - כאן, אם לא חייבים לכתוב אז לא כותבים, אין פה סיקור כמו בחו"ל וחבל.


אחת המטרות שלי לעתיד – בית ספר לכדורסל.

במקביל לכדורסל התחילה אברמזון לימודי "יחסים בינלאומיים" באוניברסיטה הפתוחה, את הלימודים התחילה בהונגריה, את המבחנים עשתה בשגרירות ובין לבין פה בישראל המשיכה, השנה זו שנתה האחרונה בשאיפה. הדבר הבא ש"על הכוונת" שלה הוא קורס מאמנים.
אברמזון אימנה בעבר ילדות בשוהם וחולון, אך מכוונת רחוק יותר.
"אני אוהבת לאמן, רציתי כבר השנה להתחיל את הקורס אבל לוח הזמנים לא אפשר לי. אני רוצה לפתוח בית ספר לכדורסל משלי, אולי באזור אבן יהודה, איפה שגדלתי ולהחזיר את מה שהיה שם בשנים שרלף אימן, אימפריה של ילדות ונערות. דור של שחקניות שגדל מלמטה ולומד כדורסל מהיסודות.


הרצון שלך נובע מתוך האהבה לאימון או כי את יודעת שבארץ לא עובדים נכון עם הילדים?
גם וגם (צוחקת). לצערי, למדתי על בשרי שפה בארץ מכוונים את האימון בצורה מאד ספציפית. בגלל הגובה שלי שיחקתי תמיד בעמדה 5, אז לא לימדו אותי לכדרר, הייתי צריכה לקחת ריבאונדים, זה הגביל אותי אח"כ כשגדלתי. אני כן רוצה לתת צ'אנס לילדות שמגיעות ללמוד כדורסל, אפילו שאת מעל 1.80, את יכולה לעשות הכל כי בסופו של דבר אם תרצי לצאת החוצה לשחק בחו"ל את צריכה לדעת לעשות הכל, שם מחפשים "את כל החבילה". אני גם יודעת שאני יכול להבין את השחקניות איך שהן מרגישות כי אני באה מאותו מקום, גם אני גדלתי פה כשחקנית.
אני גם חושבת, אבל, שהיום התפיסה כאן מתחילה להשתנות, ויש יותר מודעות מבחינת השחקניות הצעירות, למשל באקדמיה בונים שחקניות באופן מודע יותר לצורך בורסטיליות. פעם הייתי צריכה לקחת באופן עצמאי את חנוך מינץ שיעבוד איתי 4 שנים לשפר את האלמנטים האלה, היום באקדמיה כבר מלמדים את הילדות בצורה הזו.



"שחקנית מקצוענית חייבת לסגל לעצמה אורח חיים כזה. נועה גנור, למשל, היא דוגמא למקצוענית לכל דבר, היא פשוט מודל לחיקוי לשחקניות צעירות"(צילום: אלונה חליוא)




אבל מה תגידי להן כשיגיעו לגיל שצריכות לבחור בין בגרויות וצבא לכדורסל , בענף שקשה להתפרנס ממנו בארץ?
אני לא מסכימה שכדורסל בא על חשבון לימודים ובגרויות, אם את רוצה להצליח את תמצאי מקום. לדוגמא, אני הייתי קמה ב-7 בבוקר כל יום, ב-7 וחצי רלף כבר היה אוסף אותי לאימון אישי, משם לוקח אותי לבית ספר, הייתי לומדת עושה שיעורים ואחרי הצהריים אימון של הקבוצה. אז תמיד אפשר למצוא את הזמן והדרכים להשתפר ולהתאמן. זה גם מה שאעביר לשחקניות שלי – צריך לאהוב את מה שאת עושה ולהשקיע, אחרת לא תצליחי, ממש כמו ללמוד לנגן על פסנתר וכל דבר אחר.


יצא לך לבקר באקדמיה?
עדיין לא הייתי שם, אבל בנבחרת יצא לי להתאמן עם דניאל רבר ובמכבייה שיחקתי עם דנה פורר, שהן משם. יש להן הרבה פוטנציאל. דניאל בנויה טוב, מבינה כדורסל, רוצה ללמוד כדורסל ואולי היא גם תהיה שחקנית טובה, אבל זה תהליך שלוקח זמן. בחו"ל כבר יודעים לייצר את הכוכבים, פה בארץ זה עדיין בתהליך, אי אפשר תוך שנה שיהיו פה פתאום עוד 5 שחקניות יורוליג צריך סובלנות, אבל אני מקווה שהאקדמיה תמשיך לעבוד טוב, כי צריך פה עוד שחקניות לנבחרות.


הנבחרת הצעירה שאת היית בה היא למעשה האחרונה שהיתה בדרג א'. מה קרה מאז?
בשנה הראשונה שלי בנבחרת העתודה העפלנו לדרג א'. חזרנו לדרג ב' בשנה האחרונה שלי שם. הנבחרת ששיחקה בדרג א' היתה מאד מוכשרת, זה היה דור איכותי של שחקניות עם שירן, נוסל, דורי, בת אל, היינו מאד מחוברות כקבוצה. מאיר אליהו ולורי אבידר שאימנו אותנו עשו איתנו עבודה מצויינת. למדתי המון ממאיר אליהו, הוא היה עובד איתנו על הגנה, מטריף אותנו, הוא אחד המאמנים הטובים שיש בענף וחבל שהוא לא מאמן בליגה.


עד איזה גיל את רואה את עצמך ממשיכה ומשחקת?
אני באמת לא יודעת, אני כבר בת 26 ומתישהו גם ארצה משפחה, אבל בינתיים אני רוצה להמשיך ולשחק, אני אוהבת כדורסל וגם ברגעים שהיה תסכול והיה קשה לא חשבתי לרגע להפסיק, יש עוד חלומות שהייתי רוצה להגשים, הייתי רוצה לחזור לקבוצת יורוליג, הייתי רוצה לדרוך על הפרקט ב-WNBA אפילו אם במחנה אימונים, כרגע אני לא מסתכלת לסוף הקריירה, יש לי עוד כמה שנים לפחות.



מתוך קמפיין הנבחרת האחרון (צילום: מוטי קלינגר)










כתבות אחרונות באתר
Print






© כל הזכויות שמורות
cker();