ההבדל בין צורך לרצון / ענבל שנפר
שי ברק ,18/01/2013

ענבל שנפר, חוזרת למגרשים. אחרי פציעה שהשביתה מפעילות לכחצי שנה, הצטרפה להרצליה מהליגה הלאומית ובטור אישי מספרת על 8 החודשים האחרונים.

כששי ביקש/שאל אותי אם ארצה לכתוב טור על החזרה שלי למגרשים, או במילים שלו "אז מה - בדקה האחרונה החלטת לחזור ולשחק בהרצליה , אה? (החלטה שבכלל לא התקבלה באוקטובר )סמיילי קורץ), אולי בא לך לכתוב על זה טור?"
עניתי לו שאני צריכה לחשוב על זה, אם יש לי מה להגיד,אם בכלל את מישהו זה יעניין, אם באמת זה היה באוקטובר...אז ישבתי לחשוב..(ככה גם התחיל הטור האחרון שיצא לי להעלות כאן)

פעמיים בחיים שלי (הלא קצרים) הפסקתי לשחק כדורסל.
פעמיים לא אני החלטתי שאפסיק.
בפעם הראשונה (לא עליכם ושלא נדע) הפסקתי עקב מחלה קטנה בשם סרטן שהכריחה אותי לשבת קצת בבית ולראות את הקבוצה שלי דאז, מכבי אשדוד, משחקת אותה בליגת על בתור הפתעה... (כמה עבר מאז...).

בפעם השנייה, לפני בדיוק 7 חודשים, נפצעתי בכדורסל, קצת פחות דרמטי – "רק" קרעתי את הרצועה הצולבת הקדמית בברך שמאל, בדיוק בתחילת סדרת הגמר על המקום הראשון בליגה שלנו, אליצור ת"א מול גליל עליון, הפייט על המקום הראשון (שתי הראשונות בליגה גם ככה עולות אוטומטית לליגת העל) כשבאמתחתנו ניצחון וזכייה בגביע האיגוד והמון המון כבוד וכייף.

שבועיים היה לי שקט.
אחרי שבועיים והתשובות שהגיעו מה-MRI וקבעו חצי שנה בחוץ לפחות, התחילו כל הקולות...
אז לעשות ניתוח או לא לעשות ניתוח...
אז ללכת על שיקום אינטנסיבי או לקחת את זה באיזי...
אז לחזור לשחק או לא לחזור לשחק...
את האמת אני אגיד פה – בחרתי בניתוח, בשיקום (באיזי) ובלהיות מסוגלת לחזור לשחק – רק כי אמרו לי שאם לא ככה, אז גם במטקות בים יהיה לי קשה להשתתף...והיי, בכל זאת – מטקות זה משחק מסירות, וכל מי שמכיר אותי יודע כמה אני אוהבת למסור...

אז עשיתי ניתוח (רקפת אריאלי וקרן נחמה המנטוריות שלי שהמליצו על הד"ר הכי נחמד שתפגשו אי פעם) והתחלתי פיזיותרפיה, והנה אני כבר חמישה וחצי חודשים אחרי הניתוח ומתחילים קולות אחרים:
אז את חוזרת לשחק העונה?
אז לא חסר לך הכדורסל?

התשובה לשאלה השנייה היתה יותר פשוטה – לא. לא חסר לי. גיליתי שגם בלי הכדורסל, כלום לא קורס, הכל בסדר, ואפילו יש זמן לקצת חיים מעבר... וניצלתי כל שנייה מהזמן הזה.

את התשובה לשאלה הראשונה, גיליתי בתשובה לשאלה אחרת: מה ההבדל בין רצון לצורך?

בפעם הראשונה שהפסקתי לשחק, בגלל המחלה, חזרתי לאשדוד ולליגת העל, כי הרגשתי צורך.
הרגשתי צורך. הייתי צריכה להראות לכולם שהכל בסדר, שחזרתי בריאה, שאפשר לעשות את זה, שלא השתנתי, שאני אותה שחקנית. כשחליתי – המטרה שהוגדרה ישר היתה לחזור למגרשים ובצורה הכי מהירה שאפשר, כי היה בי הצורך.

הפעם יש בי רצון.
אני מרגישה שלא חסר לי הכדורסל, לא רוצה להישמע קלישאה – אבל כבר הגעתי לכל מה שיכולתי להשיג לעצמי בכדורסל. אבל כן יש בי רצון לחזור ולהרגיש את המגרש, למסור את המסירה, לזרוק את הזריקה, לחוות את הכייף עם הקבוצה, הליגה הלאומית היתה ותהיה הליגה הכי מתאימה לישראליות, הכי מהנה לשחק ולראות, ובטח ובטח להשתתף בה.

אז אני חוזרת לשחק...
בלי צורך להוכיח לאף אחד, גם לא לעצמי.
בלי צורך כלכלי או פיזי או כל דבר לא מנטלי אחר...
רק כי יש בי רצון. כי זה כייף, זה אקסטרה. זה טעם החיים לפעמים.
מה, לא?












כתבות אחרונות באתר
Print






© כל הזכויות שמורות
cker();