פלנט פירסון
צילום: מוטי קלינגר



המקצוענית האולטימטיבית
ליאור קלינגר ,05/05/2012

אלו צמד המילים בהן מגדירה פלנט פירסון את עצמה. הרבה מאד נאמר ונכתב על השחקנית הזו שהגיעה לראשונה לארצנו לפני כמעט עשור, והובילה את אשדוד לדאבל היסטורי. רגע אחרי גזירת הרשתות החלטנו לתת לפירסון את זכות הדיבור ולהקשיב למה שיש לה לומר על אשדוד, על רמלה, על עצמה, על השחקניות הישראליות ועוד.

"עשינו היסטוריה, שני תארים בעונה אחת", אמרה פירסון שעה קלה לאחר שזכתה באליפות השנייה שלה בישראל. "זה לא היה קל, היו לנו כל כך הרבה עליות וירידות במהלך העונה. הרבה נכתב על המריבות בין השחקניות, עם המאמן, עם ההנהלה ועם כל מה שאפשר, אבל כשהגיע הזמן לבוא ולשחק – שיחקנו ביחד. זו הרגשה נהדרת, לשים בצד את כל מה שעברנו בשבעת החודשים האחרונים ולהתרכז במטרה אחת. זה מה שמגדיר קבוצה", סיפרה פירסון על המפתח להצלחה של אשדוד העונה.

את פלנט פירסון אין באמת שום צורך להציג, אבל קבלו סקירה יבשה למען הדור הצעיר. היא בוגרת אוניברסיטת טקסס טק, ותחגוג 31 קיצים באוגוסט. הייתה הבחירה הרביעית בדראפט 2003, והגיעה לרמת חן לאחר עונת הרוקי שלה בWNBA. רמת חן סיימה את העונה בהפסד לרמלה בגמר. היא חזרה לרמת חן בתחילת עונת 2004/05 אך שוחררה אחרי 4 משחקים. ב2006 זכתה באליפות הWNBA הראשונה שלה, והמשיכה היישר לרמלה. העונה הסתיימה בדאבל, פירסון נבחרה לMVP של הליגה. בקיץ חזרה לדטרויט, זכתה בתואר השחקנית השישית של הליגה, ועונה לאחר מכן זכתה באליפות הWNBA השנייה שלה עם דטרויט. בינואר 2010 היא חזרה לרמלה אך עזבה בפלייאוף, נגיע לזה עוד מעט. השנה, אתם כבר יודעים.

"רציתי אליפות בשביל העיר הזאת"
לפני כל משחק בית בסדרת הגמר, באופן אוטומטי כמנהג לחיצת היד לשופטים, פירסון ניגשה ליציע של הגרעין הקשה של האוהדים כדי להלהיב ולהקפיץ אותם עד הגג. אין ספק שהמחויבות הזו שפירסון חשה כלפי אשדוד, או כל קבוצה בה היא משחקת, אינה מובנת מאליה. "אני לא חותמת על חוזה סתם בשביל לחתום. עבורי, בכל ארץ או עיר בה אני משחקת, אני מרגישה שאני סוחבת את העיר הזו על הגב שלי ואני צריכה לתת 110% בכל יום. ככה זה היה עם אשדוד, רציתי לזכות באליפות בשביל העיר הזאת ברמה שהייתי עושה כל מה שהייתי צריכה לעשות כדי להשיג את זה, זה לא משנה מה. לשחק 40 דקות ולסבול מכאבים כל יום, להתאמן כל יום, פשוט רציתי להעניק להם את התחושה הזו ושלא תהיה להם דעה שלילית לגבי. אני לא רוצה להיות אחת מהשחקניות האלה שבאות לקבל משכורת וזהו".

איך שנשמע הבאזר במשחק מס' 5 והתחילו ההכנות על הפרקט לקראת טקס הענקת הצלחת, מי שעיניו עקבו אחרי פירסון זכה להצצה נדירה למה שעובר אצלה בראש. בלי לחשוב פעמיים פירסון ניגשה ליציע העמוס באוהדים צהובים עומדים ומריעים ושלפה משם את מאי דיין, שחקנית קבוצת הנערות בת ה17 של המועדון שהתאמנה ושיחקה עם הבוגרות בתחילת העונה. דיין קיבלה את הצלחת האישית המגיעה לה ביחד עם כל הקבוצה.

"אני בנאדם שונה לחלוטין ממה שכולם רואים על המגרש, זה כמו יום ולילה", סיפרה פירסון. "אנשים אומרים שאני לא מחייכת כשאני על הפרקט אבל זה הגיים פייס שלי. אני כן נהנית מכדורסל, זה כיף עבורי, אני יודעת שזה לא נראה ככה לפעמים אבל זה מאד כיף עבורי. אחרת לא הייתי עדיין משחקת", היא המשיכה. "בחיים הפרטיים שלי אני בנאדם חייכן ואני אוהבת לעשות הרבה דברים, לטייל, לנסות מאכלים חדשים, לאפות. אני בנאדם יצירתי, אני אוהבת להכין מתנות ואלבומי תמונות, אני שונה לגמרי. על המגרש אני פשוט באה לעבוד, זה כאילו הכל או כלום".

כמובן שאי אפשר לא להתייחס ליחסי השנאה אהבה שראינו בין פירסון לעדני דגן לאורך העונה. רצינו לשמוע ממנה איך בדיוק זה עבד. "שנינו בני מזל בתולה אמיתיים, יש לנו אישיות מאד חזקה אבל אנחנו חושבים אותו דבר", סיפרה פירסון. "עדני מצפה שכולם ייתנו 100% ויהיו מושלמים וזה טוב לי כי גם אני בחיי היום יום רוצה שהכל יהיה מושלם, אפילו שאין כזה דבר מושלם. נתנו אחד לשנייה מרחב תמרון בנוגע לדברים שעשינו ואמרנו וזה מה שעזר לנו, תמיד הצלחנו לדבר ולהבין אחד את השנייה. דיברנו על אותם דברים פשוט בצורה שונה", למשל בצעקות. "לא לקחתי את זה אישית, הבנתי שהוא מתוסכל ושאני פשוט שם באותו רגע והוא יודע שאני יכולה להתמודד עם זה יותר טוב משחקניות אחרות. הוא היה מתפרץ עלי אבל אחר כך אנחנו מנצחים וצוחקים על זה והכל בסדר. כן היו לנו וויכוחים במהלך העונה, מצבים שאני לא רציתי לדבר איתו והוא לא רצה לדבר איתי אבל בסוף היום דרכנו נפרדו וחזרנו למחרת כאילו כלום לא קרה. שנינו אנשים בוגרים וידענו לא לשמור טינה ולהמשיך הלאה".

צילום: אלונה חליוא

"אנשים אוהבים לשנוא"
בזמן הראיון המתקיים מחוץ לאולם של אשדוד, אנשים עוצרים כדי לברך ולהודות על העונה הבלתי נשכחת. להשאיר רושם טוב במקום בו היא נמצאת זה אחד הדברים החשובים ביותר לפירסון, וזה משהו שלא קרה בעונת 2010 ברמלה. פירסון הצטרפה לרמלה בינואר, שבעה חודשים אחרי שנפצעה בכתף במשחק הפתיחה של עונת 2009 במדי דטרויט. היא עברה ניתוח והחמיצה את כל העונה. את החזרה שלה למגרשים היא החליטה לעשות ברמלה, עם הקבוצה אותה הובילה לדאבל שלוש שנים לפני כן. "זה היה די קשה, היו לי חששות רק מלהיות על המגרש, זה היה שישה חודשים אחרי הניתוח", נזכרה פירסון. חודשיים לאחר מכן, במהלך הרבע השלישי של גמר הגביע מול רמה"ש, פירסון שוב נפצעה בכתף הפגועה, במאבק על הכדור עם קיה ווהן. בעודה שוכבת על הפרקט מאחורי הסל, רמה"ש הגדילה את יתרונה ל17 נקודות. לא ברור איך אבל פירסון חזרה לפרקט ברבע האחרון, ורמלה הפסידה 65 – 69 בסופו של דבר. "לא חזרתי למשחק, רק עליתי על המגרש. לא עשיתי כלום. ברור שדאגתי שאני אחמיר את הפציעה, עליתי כי כולם רצו שאחזור אז עשיתי מה שיכולתי", סיפרה לנו פירסון אז אחרי המשחק. שמונה ימים לאחר מכן היא עזבה את הארץ.

"נוצר מצב בו לא הרגשתי בנוח עם הכתף שלי, הרגשתי שזה כואב מידי. הייתי צריכה לחזור לארה"ב, ברמלה לא הסכימו איתי אבל עזבתי בכל מקרה. היו הרבה הערות ותגובות שנאמרו לי ועלי בעקבות זאת, אבל כל מי שמכיר אותי יודע שאני המקצוענית האולטימטיבית ואם ניתן לעשות משהו, אני אעשה אותו. אני משחקת פצועה הרבה פעמים, אני פשוט לא מספרת על זה לאף אחד. זה פגע בי לשמוע את הדברים האלה, אחרי שנתתי להם עונה כזאת נהדרת ב2007", סיפרה פירסון, שספגה קללות מאוהדי רמלה לאורך כל הסדרה. "ככה זה, אנשים אוהבים לדבר ואנשים אוהבים לשנוא, בסופו של דבר אני משתמשת בזה כמוטיבציה", היא סיכמה וכן, זה הפך את האליפות של אשדוד לעוד יותר מתוקה מבחינתה.

"באשדוד היה לי את כל מה שאני צריכה, ההנהלה הייתה נהדרת, טלי [קריאף] הייתה מדהימה, זה פשוט הרגיש לי כמו בית פה וזה משהו שלא הרגשתי שקיבלתי ברמלה. אני מרגישה שגם אם היינו מפסידות היום, האוהדים וכולם עדיין היו מחבקים אותנו ומבינים שנתנו את הלב וזה פשוט לא הסתדר. זה הופך את העובדה שניצחנו לכל כך הרבה יותר מיוחדת, שכל אשדוד שותפה לזה ואוהבת אותנו", הסבירה פירסון.

"צריכות ללמוד לעבוד קשה"
כבר ביום שני הקרוב פירסון תתייצב למחנה האימונים של הניו יורק ליברטי, לקראת עונתה השלישית בקבוצה והעשירית שלה בWNBA. באירופה היא הספיקה לשחק בלא מעט ארצות, כולל רוסיה, איטליה, טורקיה, פולין וכמובן ישראל. פירסון רשמה 116 משחקים במדי קבוצות ישראליות במהלך הקריירה שלה, וניצלנו את ההזדמנות כדי לשאול לדעתה על הליגה הישראלית. לא בטוח שתאהבו את התשובה.

"הליגה פה היא בהחלט בין הליגות היותר חלשות", פתחה פירסון והמשיכה להסביר. "הרבה מאד שחקניות ישראליות ששיחקו כאן כששיחקתי ברמלה, ואפילו בשנה הראשונה שלי ברמת חן, כבר לא משחקות. זה מדהים כמה שחקניות טובות לא משחקות יותר. הצעירות עכשיו רוצות ללכת לשחק בקולג' שזה נהדר לדעתי, זה מרחיב להן את האופקים, אבל המצב הוא שהליגה פשוט מתדרדרת. מצד אחד הבנתי את השביתה של הישראליות, לראות 4 אמריקאיות על המגרש באותו זמן די מבזה את השחקניות הישראליות. הבנתי למה הן שבתו, אני מסכימה שהן צריכות לשחק ושתהיה להן את האפשרות הזו, אבל מצד שני הן חייבות לעבוד קשה. הן צריכות ללמוד לעבוד קשה ולרצות את זה, שום דבר בחיים לא ניתן בחינם. כל עונה וכל יום שאת על המגרש את צריכה למצוא על מה לעבוד ולשפר כדי להשיג את החוזה הבא, גם לי זה לא מובן מאליו. אני חושבת שזו הנקודה שחלק מהישראליות נופלות בה, הן יכולות להיות כל כך טובות ועם פוטנציאל אבל הן לא רוצות לעבוד קשה", אמרה פירסון.

יכולות להיות כמה סיבות לשוני המנטאלי עליו מדברת פירסון בין הזרות לישראליות. היא חושבת שאולי העובדה שאנחנו ארץ קטנטנה ומגיל צעיר שחקניות מוכשרות מסומנות ככוכבות קשורה לעניין. "כשאת רק מתחילה לשחק, את אף פעם לא השחקנית הכי מוכשרת. אז זה השלב בו לומדים מוסר עבודה, ומבינים שזה הכל עניין של מי שתעבוד הכי קשה ותלמד ותספוג את הידע, היא תשחק. פה יש לחלק מהישראליות קושי לדעתי", המשיכה פירסון. "הן לא מוכנות לפתוח את הראש וללמוד דברים חדשים שיכולים לעזור להן. זה דווקא אחד הדברים שכן היו באשדוד, עם אורטל ומירב ונעמי וגם מאי והשחקניות הצעירות, הן הקשיבו לי. גם אם זה היה דבר קטן, משהו שהן יכולות לעשות במהלך המשחק, הן היו מקשיבות וזה היה ענק מבחינתי. השחקניות הישראליות צריכות ללמוד לעבוד יותר קשה ולספוג יותר ידע. אפשר ללמוד משהו בכל יום", היא סיכמה.

פירסון בהחלט נשמעת קצת כמו מאמנת וגם די נראית ככה לפעמים במשחקים, אז לסיום רצינו לדעת אם היא רואה את עצמה עוברת מתישהו לעמוד מאחורי הקווים. התשובה הייתה כן, אבל לא בדיוק בלב שלם. "אני פרפקציוניסטית, אז זה קצת קשה. אני יכולה להתמודד עם אנשים פחות מוכשרים ממה שאני חושבת שהם צריכים להיות, כל עוד הם נותנים 110%. אני מסתכלת על הדור של הבנות הצעירות עכשיו בהשוואה לדור שלי, וזה לא אותו דבר. כשאני גדלתי כדורסל היה הכל. הלכתי לבית הספר וחשבתי על כדורסל, ואחרי בית ספר היה לי כדור ביד עד שהחשיך, הייתי כל הזמן באולם ועכשיו, כדורסל זה עוד משהו שבנות עושות. סתם פעילות של אחרי בית ספר, זה לא משהו שבוער בהן. יהיה לי קשה להיות בעמדה של מאמנת בידיעה שהמחויבות הזו לא שם. למרות זאת אני מרגישה שאני צריכה לעשות את זה כי אם אצליח לשנות את חייה של ילדה אחת, אז עשיתי את העבודה שלי".







כתבות אחרונות באתר
Print






© כל הזכויות שמורות
cker();